נסיך – יוסף ג'ו שייקה
VENI VIDI VICI
מאת: דוד תגר
לזכרו של דודנו המקסים בן הזקונים למשפחת שמואל וסולטנה טאג'יר, יוסף ישעיהו תגר, צעיר ורווק נצחי. עזב אותנו בשיבה טובה בן תשעים ושלש בירושלים.
ירושלים…2012
זה מתקרב, אמר לי דוד יוסף בביקורי הקבוע ביום שבת אחד בסלון ביתו בשכונת ניות בירושלים. העמדתי פנים, מה מתקרב אמרתי. זה… אמר ונקש באצבעותיו על שולחן העץ העגול בסלון, נקש קלות ואף חייך. היה זה שלשה חדשים לפני מותו וימים לאחר נפילה נוספת בבית שאך בנס הסתיימה בפגיעות קלות אמירות שכאלו נהג לפזר מדי פעם כשרצה למסור לי מסרים אך לא רצה באמת כי יתממשו. פעם אמר תוך שהוא מביט לתקרה וצועק, רוצים לנהל לי את החיים. מי רוצה שאלתי, רוצים אמר, והוא הרי מתכוון אלי. פעם אחרת אמר, קונה אני מכונית חדשה, נדהמתי והשבתי אכן יפה ובפעם אחרת התריס, קנה לי דירה בתל אביב, נמאס לי כאן. שני מליון שקלים בערך אמרתי והוא בהרמת קול, מה אתה מדבר, שישים אלף תשע מאות לא יותר. שבוע מאוחר יותר ככל הנראה בגין ביקור אברמי אצלו, הודיע בחגיגיות כי יעבור לדירה במודיעין לאחר שיחזור מטיול בפריז.
לא קל היה לעזור ליוסף או כפי שאהבה לקרוא לו אצולת ירושליים-בשם החיבה הכל כך זר לנו שייקה. קשה היה לשכנעו לחיות טוב יותר, כפי יכולתו, לשדרג במקצת את אורחותיו והיתה גם היתה לו יכולת. התחננו לפניו שיסע לעיר במוניות והוא העדיף אוטובוסים, ביקשנו שיתקין בבית מיזוג והוא סרב, הפצרנו שישתמש בכרטיס אשראי והוא העדיף מזומנים, בקשנו כי יקנה מכשיר שמיעה חדש, סלחנו לו ואולי צריכים היינו להתעקש…? האם היה זה אפשרי ?
דודנו היה יפה תואר, אדם עם סגנון, חביב נשים וגברים גם יחד, לפני ארבע שנים נפל ברחוב יפו בירושלים, נחבט קשות בראשו ואושפז בבית החולים הדסה עין כרם. לאחר שנותח בהצלחה בראשו והתאושש, סיפר לי בן דודו וידידו הירושלמי ד"ר אבולעפיה כי מבית החולים שולחים אותו באמבולנס בגפו למוסד שיקומי של קופת חולים מכבי בבת-ים. נדהמתי, אני מכיר מוסד זה, הייתי שנים רבות דובר ארגון רפואי, מוכרים לי מוסדות שיקומיים, בת-ים אינה בראש הרשימה. חשתי עלבון, היסיעו את דודנו כאחרון החולים ללא מלווה לבת ים? ירושליים זה בסדר, תל אביב, אפשר, אך המוסד הזה ? למחרת, יום קייץ נורא, נסעתי למרכז הרפואי הדסה עין כרם ירושליים ובעזרת רעייתי עדנה, הסענו את יוסף דודנו למוסד השיקומי בבת ים. דאגנו כי יקבל חדר נפרד ויטופל היטב. חודשיים היה שם, ביקרנו אותו בכל יומיים, פעמים רבות הצטרף אלי סמי בן דודנו. כך התחילו שלוש שנות טיפול והיכרות – תחילתה של ידידות מופלאה והוא היה אז בן תשעים. לימים למדתי לדעת כי יוסף דודנו לגמרי לא נעלב מהתכנית לשלחו בדד לבת-ים, זאב בודד היה כל ימיו, שנים של בדידות הפכוהו לקשוח יותר מאשר יכולנו לדעת. לאחר חדשיים העברנו אותו למוסד מעולה פרטי ברמת השרון שם הבריא שבועיים, בקרנו אותו בכל יום ובתקופה זו נועדנו עם דקסטר העובד הסיעודי שהיה עמו.
הביתה לירושלים, העמסנו החפצים ונסענו, בדרך עצרנו לצהריים באבו גוש, הגענו לביתו של יוסף לאחר שבועות של היעדרות. חזרתי לביתי כשאני משאיר ליוסף ולעובד הסיעודי אין סוף הוראות להמשך. החלה תקופה קשה של מאבק להשגת הזכויות מהבנק האנגלי, מהארגון הבריטי של יוצאי הצבא, מהביטוח הלאומי שסרב לסייע ולבסוף נעתר, ארגון נכי צה"ל הסכים לשלם את המגיע וחברת הבטוח הסעודי נעתרה גם היא לאחר שפניתי לבעל חברת הביטוח אותו הכרתי, יוסף דודנו החל חש טוב יותר, קיץ 2009.
יוסף ישעיה תגר, השמיני לבני שמואל וסולטנה טאג'יר נולד בשנת 1918 בחג החנוכה בתל אביב העיר החדשה שנת 5679 – יום שלישי ה'תרע"ט כ”ו בכסלו. בשנת 1890 חנך שמואל טאג'יר הצעיר- אביו של יוסף את בית העסק שלו בדרך יפו -תל אביב, בית ממכר רהיטים. בשנת 1909 הצטרף לקבוצת אחוזת בית ובנה את ביתו בשדרות רוטשילד 3 בעיר החדשה. שמואל עלה לארץ בשנת 1879 מבולגריה והתיישב בירושלים שם הכיר את רעייתו סולטנה בת הגביר איש ירושלים ישעיצ'י או בשמו המלא ישעיה בכר שמואל. הזוג הצעיר עבר מירושלים ליפו מיד לאחר החתונה והביאו לעולם 11 צאצאים. סבא שמואל נפטר בן 89 בשנת 1957 בתל אביב.
מי היו אחיו של יוסף תגר, הציירת ציונה תג'ר שנולדה בשנת 1900 אחריה נולדו אשר, ברוך, מריים, חזקיה, שושנה ושלום. שלשה אחים נפטרו – אברהם התינוק, מרקדו בן 13, ולונה. הם טמונים בבית העלמין היהודי ביפו סמוך לנמל.
מספר יוסף על שנות ילדותו – "נולדתי בתל אביב בשדרות רוטשילד 3. הבית של הורי…אז נודע במשפחה שהדוד של אמא, יוסף שהיה רופא בצבא היגוסלבי נפטר בצרפת. היתה מגפה בכל אירופה…אבא ואמא החליטו שיקראו לי ישעיהו…אבא חשב חשב ואמר נקרא לו יוסף ישעיהו…ואז קראו לי האנגלי כי כולם היו תורכים…למדתי בתל אביב ברחוב אחד העם משם עברתי לאליאנס מיד אחרי שלום. למדתי צרפתית…וכשגמרתי את בית הספר הייתי שנה אחת באוניברסיטה…גיסתי אודט אשת ברוך איתה דיברתי צרפתית, עד ארבעים ושמונה קראו לי יוסף, ואז הופיע מבולגריה עוד יוסף תג'ר…ניצלו אותי ניצול ראשון המשפחה…הוא היה פסל…שלום בא יום אחד ואומר לי תן לי את תעודת הזהות שלך… למחרת החזיר אותה…שלום אומר יש משפחה גרה באהלים והם בתור לקבל דירה…אני לוקח את הזכות שלך לדירה ביפו…ואשר נתן את המקום…( אשר תגר אחיו של יוסף היה באותה עת בין הממונים על הרכוש הנטוש ביפו, קרי בתי הערבים שברחו ונמסרו באפן מסודר לעולים חדשים רבים מהם עולי בולגריה כולל משפחת תג'ר הפסל) קיבלו בית של 3 קומות…אבל אני לא היה לי ראש" .
עלי לציין יוסף אכן סיפר לי כי הכיר מאוחר יותר את הפסל יוז'י תג'ר שהיה מופנם ובודד ושלח יד בנפשו. יוסף אף זכר שהוזמן להלוויתו והספיד אותו. זה קטע מוזר אך את נסיבות הקשר ביניהם, אם היה, לא סיפר מעולם. לא לחצתי עליו בעניין זה ובסתירות שישנן אני מנחש יש סיפור של ממש.
לקורא הצעיר אומר כי דודנו חש מקופח בדרך קבע, בכל הראיונות המצולמים שעשינו ובכל עשרות שיחותינו תמיד חשתי כי מנסה דודנו להבהיר ששבעת אחיו ואחיותיו קיפחו אותו, כל אחד בזמנו, כל אחד בדרכו, כולל אבא אמא וקרובי משפחה אלה ואחרים, שלא לדבר על מוסדות המדינה ומקומות עבודתו החשובים. את צרוף המילים – ניצלו אותי שמעתי פעמים רבות. בכותרת "מקופח" יספר יוסף כי החכם ישיאצ'י אבי אמו נתן לו פעם מטבע זהב, נפוליון, ואשתו שישבה לידו לקחה מידו את המטבע בחזרה, הילד נעלב קשות, לא שכח ולא סלח גם תשעים שנה מאוחר יותר. עתה ממשיך יוסף ומגלה כיצד נוצל פעם שניה ”גרנו ברחוב יפו… אבא היה כבר לבד וחזקיה אמר יש דירה לידנו בקריית שלום…ואבא אמר אנחנו עוברים לשם…ואנחנו צריכים את הזכות שלך כחבר הסתדרות…אז נתתי ונתנו לי את הדירה הזאת…ואבא שילם ואני שילמתי קצת…וגרתי שם שנה וחצי…”
כך עובר יוסף לירושליים ורוכש דירה בקריית יובל ב-5000 לירות. שני חדרים עם נוף לעין כרם השווה מליון. את המזוזה קבע אבא של יוסף, שמואל טאג'יר שבא במיוחד לירושליים וקיים טקס כהלכה " אבא בא עם טלית ושם את המזוזה …לא היה לי בבית כלום…אפילו תריסים לא היו… “ כאן המקום לציין כי עם פטירת סבא שמואל, מכר יוסף את הדירה בקריית שלום. הדבר הביא למלחמת עולם בין האחים שרצו גם הם חלק בירושה. ציונה שלחה ליוסף מכתב חריף נוצר ריב וקרע גדול שהסתיים על ידי האח ברוך תגר כמגשר. יוסף שילם לכל אח 900 לירות בערך. לאחר שקיבל חלק גדול יותר בהיותו שותף מממן של חלק הבית בעת רכישתו. החלטתי לא לפרט יתר על המידה פרשה זו על אף שיוסף שמר בקפידה את כל המסמכים הקשורים אליה.
יוסף בן שש עשרה, מסיים לימודיו יוצא לעבוד ולעזור למשפחה. עדיין חבר בגדוד אתתים בצופי תל אביב. " עבדתי קשה" סיפר לי "גם בסחיבת ארגזים בשוק הכרמל”. הוא מצטרף לאגודת הספורט של מכבי. היה גם שליח בדואר, ומרבה לבלות ולשחק עם חברים וחברות בחוף הים של תל אביב. בשנת 1935 הוא עובד בחברת הכימיקלים הידועה אי.סי.אי. בן עשרים, יוסף כבר עלם יפה תואר דובר ארבע שפות עושה צעד מכריע בחייו ומתקבל לעבודה מכובדת בשרות הדואר טלפוניה האנגלי הממלכתי בארץ ישראל. יוסף מתמיד ועובד בתפקידים שונים, מצוייד בכל תעודות השלטון והאישורים הרשמיים קונה לו גישה לכל המוסדות ברחבי הארץ ישראל בתל אביב וביפו. בנתיים פורצת מלחמת העולם השניה ועבודתו הולכת ונעשית מרתקת. צריך להכיר את התקופה ואת מערכת היחסים המתוחה עם השלטון האנגלי כדי להעריך את גודל ההישג של יוסף – כניסה רבתי לתוככי המנגנון האנגלי.
צבא הוד מלכותו…
בתקופה זו מנהל יוסף חיי צעיר תל אביבי יפה תואר בעל משרה מכובדת ויציבה ומבלה במיטב בתי הקפה המפורסמים של העיר התוססת. בעוד שאחיו מגוייסים לצבא, יוסף מעורב בחיי חברה פעילים. אפשר לראותו בבתי קפה ובארועים חברתיים עם אנגלים וישראלים, עד אשר מחליט לבסוף לא מעט בלחצו של בן אחיו שמואל סמי תגר אביעד להתגייס לצבא הבריטי. חזרתו המתוקשרת של שלום מהשבי ביוון תרמה אף היא להחלטתו להתגייס. בסוף שנת 1942 הוא יוזם פנייה בכתב ומבקש לגייסו אך התשובה שלילית, לאחר חדשיים ביזמת הסוכנות היהודית הוא מגוייס. חיל האוויר הבריטי קולט אז מספר מחלקות של יהודים תושבי הארץ. הם נשלחים לעבר הירדן. מדים כחולים, קורסים מקצועיים, תרגילי סדר, שישה חודשים, והצעירים נשלחים למצריים לשרת בבסיסי חיל האויר הבריטי בתפקידים מנהליים וטכניים. הוא שרת בלוב ובמצריים.
…ושוב ארוע גורלי, באחת הנסיעות ברכבת מקהיר לבסיס צבאי נדחף יוסף מהרכבת או נופל מחוסר זהירות ונפצע קשה. הוא מאושפז והרופאים ממליצים לכרות את רגלו. יוסף מתנגד ומזעיק את אחיו שלום המשרת גם הוא בקהיר לאחר שברח מהשבי הגרמני בעת כיבוש יוון, והשניים משכנעים הרופאים להציל רגלו בסדרת נתוחים ותקופת החלמה ארוכה בקהיר. בינתיים מסתיימת המלחמה, יוסף משתחרר כנכה ומקבל כל חייו גמלה מהצבא הבריטי שבעים לירות שטרלינג לשבוע וזאת עד יומו האחרון. יוסף שוקל לתבוע את שלטונות מצריים אך חקירה רשמית מצאה כי האשם בנפילה הוא ככל הנראה עצמו. מספר יוסף בלשונו-” נשלחתי למצריים…נשבעתי למלך ולבתו ונתנו לי נתינות בריטית…הכניסו אותי למחנה 101 רחוק מקהיר…היינו נוסעים חצי שעה ברכבת…כל בוקר היינו מקבלים חזיר ואני לא אוכל חזיר כי נולדתי בחנוכה…ונתתי לאנגלים באהל…היינו מקבלים חופש ונוסעים לקהיר. שלום אחי היה שם…נסעתי הסתובבתי ונהניתי… בדרך חזרה הרכבת היתה מלאה…ועמדנו, הכניסו אותנו לקרון עם ערבים…בתחנה הרכבת קפצה…נדחפתי בגב… זה היו ערבים…התגלגלתי למטה שמעתי צעקות והצלב האדום העביר אותי לבית חולים… שכבתי 8 חודשים… כל פעם לקחו השתלות ממקום אחר… עד שכיסו את הרגל… אמרו לי בבית חולים תחתום פה אולי נוריד לך את הרגל…אני מתנגד…והוא אמר להם הוא מסרב…ואז הגיע פניצילין מקנדה (האנטיביוטיקה הראשונה בעולם )הרגל ניצלה שלחו אותי למחנה הבראה בתל אביב איפה שמלון הילטון… לקחו אותי ללוד שחררו אותי נתנו לי חליפה וקביים…התחלתי לקבל פנסיה דרך הקונסול בירושליים…
בשנת 1947 נשלח מצוייד בתעודות רשמיות לקפריסין לשרות בלתי ידוע ובמסגרת שאין עליה כל מידע. ברשותו דרכון אנגלי, ויזה קפריסאית אנגלית ומשימות עלומות. נזכור כי באותה עת גדושה קפריסין ביהודים שגורשו מישראל לאחר שנתפסו במבצעי העפלה הרבים. האם תפקידו של יוסף קשור למחנות הפליטים היהודיים בקפריסין? על מה ולמה היה דרוש לאנגלים בקפריסין? הבריטים עוזבים את הארץ. מלחמת השחרור פורצת, בעקבות פנייה בכתב של מפלגת העבודה יוסף מתגייס לצבא הצעיר שוב לחיל האוויר. בידעו אנגלית וצרפתית הוא משרת בקלט חיל האוויר תחילה ברחוב הירקון בתל אביב ואחר כך במחנה אריאל ביפו. מראיין ומציב טייסים מתנדבים מרחבי העולם וגם חיילים ישראליים, ומקבל דרגת קצין -סגן משנה.
בתקופה זו הוא עד לפרשת אלטלנה וכך מספר יוסף – " היינו במשרדים במלון הירקון ואז באה אלטלנה…מבית הקברות הערבי באו הפלמ"ח והתחילו לירות…והיה להם תותח וירו עליה… זה היה דבר נורא…ראיתי איך יורים הייתי על הגג ראיתי הכל… הם ענו, אז התחלתי לשנוא את בן גוריון…
( – ) אל תמחק את המלה… ככה הרגשנו. האניה שקעה לאט לאט לקח כמה שנים טובות… אחרי זה עברנו ליפו לשדרות ירושליים שם הייתה המפקדה של חיל האוויר אני הייתי קצין המיון של חיל האוויר…לקחו אותי כי ידעתי שפות…ושם היו טייסים מכל העולם קנדה ארצות הברית בלגיה… אחיו שלום תגר, משרת גם הוא בחיל האוויר בדרגת סגן בתפקיד שליש שדה התעופה הבריטי לשעבר "עקיר" הידוע בשם תל-נוף. תפקיד חשוב במבצעי הטסת ציוד לצה"ל מאירופה וארצות הברית, מטוסים פצצות ומטוסים בהם המפציצים הכבדים המגיעים בטיסה ישירה מאירופה דרך קהיר כדי להפציצה במסלול טיסתם.
מספר יוסף – “ שלום אחי היה שליש בדרום של מחנה צבאי של אווירונים… אחר כך היה במודיעין – לקח את גולדה מאיר דרך נתניה לעבדללה והחזיר אותה…שלום אמר לי שלח לי סבלים , התחילו לבוא פלמחניקים… אמרתי לשלום אני אשלח לך פלמחניקים שוויצרים הוא אמר טוב שלח… יום בהיר אחד נפתחה הדרך לירושליים… ברוך היה בהר הצופים… הוא היה בחיל הרפואה האנגלי ושם רצו לעשות אותו קצין ושם היה פוץ אחד בן אהרון לא רצה שיהיה קצין… אז באו עשרים אנשים אמרתי להם תשבו, אשלח אתכם לכל מיני מחנות… אמרתי לה למזכירה, את זה תשאירי לסוף אני מכיר אותו, זה היה שעיה בן הדודה מתילדה והתחבקנו והתרגשנו אמרתי למזכירה תכירי את בן הדודה שלי…הרמתי טלפון לשלום והוא אמר שלח אותו אבל אל תעשה ממנו סבל. שלום אמר הוא יודע שפות נכון? אל תדאג יש לי מקום בשבילו במשרד הראשי. שלחתי אותו עם מכונית צבאית הוא היה מבסוט ואחר כך עבר לחיל הרפואה כי הוא היה רופא“… אשר אחי היה גפיר שהאנגלים עזבו היה אחראי על יפו…ברוך הגיע עד פרס בחיל הרפואה…ציונה התגייסה וכשאברמי בכה היא עזבה…חזקיה עבד בנשק…מריים היתה בהגנה…יום אחד דפקו בדלת בא בן אדם … אמר שלום אני גיסך איפא אבא…יצאתי מהחדר הייתי בן 20 …הוא סיפר לאבא שהם התחתנו בצפון…איזה מבוגר היא לקחה…היא באה ואמרה הייתי צריכה להתחתן… ברטה הבת של רג'ינה ריגלה אחרי האנגלים…הבריחו אותה לאמריקה כי הם ידעו…לא חזרה לארץ… שלום עצמו מלא בהצטיינות תפקידיו בחיל האוויר. מוניה מרדור מזכיר אותו בספרו והוא מוזכר מספר פעמים בספרי תולדות חיל האוויר. שרת בפיקוד דרום תוך שהוא מפתח קשרים עם ראש שבט הבדואים הידידותי אל–הוזייל (כיום ברהט). לאחר מכן משרת במשרדי המושל בעיירה הערבית מג'דל שהפכה לימים לאשקלון. תקופת שירותו במודיעין לוטה בערפל ועל סיפור בריחתו מהשבי הגרמני ביוון אני מפנה את הקורא לספרי המשפחה. אז משתחרר יוסף מחיל האוויר וחוזר לדואר. מצטרף לסוכנות היהודית ונשלח על ידה לקלוט מאות ילדים ונערים המוברחים במבצעים חשאיים מצפון אפריקה לנורבגיה. באוגוסט 1950 נמצא יוסף בטוניס ומכין את הנערים לנסיעה לצרפת. באותה תקופה מגדל זקן ושפם. אין אנו יודעים לאיזו תכלית. בנורבגיה מחכה להם צוות ויוסף ביניהם המדריכם בשטחים שונים ומכינם לעליה לארץ. בנורבגיה לאחר מחלה מאבד יוסף כליה בניתוח עובדה שאינה מפריעה לו לתפקד מצויין, קשוח כבר אמרנו. סיפור נורבגיה הוא סיפור רב פעילות ויוסף סיפר לי עליו לא מעט.
…וכך סיפר לי על פעילותו בנורבגיה- “ אחרי שעזבתי את הדואר הייתי בלי עבודה… אז גרשון שהיה עובד בסוכנות אמר יש עבודה בסוכנות אתה מוכן לנסוע לחוץ לארץ…אמרתי למה לא… עשיתי ראיון וראו שאני מתאים ואמרו טוב אנחנו שולחים אותך למרסיי לעליית הנוער. הגעתי למרסיי באניה קדמה… באתי למחנה הטיסו אותי עם הילדים לנורבגיה. באוירון שלי היו 90 ילדים…הגעתי לנורבגיה קבלו את פני הקיבוצניקים…ושם הייתי מורה לעברית. עזרו לי הקיבוצניקים שהיו שמה…האווירון האחרון שהגיע נפל… נהרגו 29 ילדים וילד אחד נשאר חי…מצא אותו קצין נורבגי ולקח אותו הביתה… ואני אבא ואמא היו שולחים לי בורקס וגם עראק…הנורבגי התחיל לבקר אצלי ורצה לשתות…חלק מהמשכורת נתתי הביתה שהמצב לא היה טוב… הייתי קרוב לשנתיים…עם הילדים הגדולים לימדתי אותם לכתוב ולקרא… פעם קראו לי …שייקה, אנחנו גילינו שאתה צריך ללמד אותם קצת סקס… אמרתי להם אני רווק ואתם רוצים שאני אלמד אותם…וככה זה היה וזה הסתדר בצורה יפה… נתתי להם את האלף בית…הגיע רגע שהיה תורי לנסוע ארצה עם הילדים…באנייה קדמה… אמרו לי יש לך שני אולמות…אבל הילדים לא זזים. אמרו לי תראה מלוכלך…אין סדינים…עליתי למעלה אמרתי אני רוצה סדינים שמיכות…לפני זה הילדים ינקו את המקום כי זה כמו אורווה…והם עבדו חמש שעות וניקו את הדרק הזה…ואז הם נכנסו והאניה התחילה לנסוע… הגענו לחיפה ויצאנו למעלה וראו את חיפה…הקפטן אמר אתם יורדים ראשונים…חיכו לי למטה ברציף… ואז הם מרימים דגל ישראל והתחילו לשיר התקווה ושייקה תגר …זה אני… התחיל לבכות…וכולם עמדו…” יוסף מזיל דמעה בביתו.
חמישים שנה מאוחר יותר נערך בנתניה כנס של הילדים העולים ויוסף דודנו הוזמן גם הוא. הוא היה בן שמונים וחמש ונסע לבדו באוטובוסים לנתניה. בלילה חזר שוב באוטובוסים לירושליים. שאלתי אותו איך היה שם הוא היה כל כך מאוכזב ובלתי מרוצה עד שממש סרב לדבר על כך. אני משער שלא עשו לו את הכבוד הראוי או שהתעלמו ממנו ולא זכרו.
משרד החוץ
יוסף נקרא על ידי איש משרד החוץ רחבעם עמיר ומצטרף למשרד לשמש בתפקידים שונים. בשנת 1952 נשלח לפריז לשנה אחת לשרת במשלחת ישראל לאו"ם באירופה, חוזר לארץ ומתמנה לבלדר. יוסף נשלח לרחבי העולם המערבי והמזרחי בתפקידים עלומים שאין הוא מוכן לדבר עליהם עד יומו האחרון וחבל. בארנקו תמיד תפילת הדרך. בתקופה זו רואה ומגיע לארצות רבות. אז עובר הוא להתגורר בירושליים ורוכש דירה צנועה בקריית יובל.
…וכך סיפר לי:" כשחזרתי מנורבגיה התקשרו אלי ממשרד החוץ. באתי לשם…רחבעם עמיר אמר לי אתה מתאים לנו מאד – אמרתי אני נכה צה"ל… אמרו אין בעיה. נסעתי הרבה מאד בעולם… והיו כמה דברים פיקנטים עם כל מיני שגרירים כמו דוד הכהן ששלח טלוויזיה בדואר (כמומנה על הדואר הדיפלומטי היה יוסף מאשר כל המגיע ויוצא בחבילות הדואר הדיפלומטי ) והוא היה שגריר בבורמה ואמרתי הו… זה כאב ראש…אמרו הוא צריך לשלם מכס…ואז הופיע השגריר ושאל מי זה פה תגר…ומי אתה אמרתי…אני דוד הכהן שמעתי שאתה עצרת את הטלוויזיה ולא שלחת אותה לחיפה…בא קצין הבטחון ואמר זה צריך לעבור במכס, אנא כורדי…התחיל לצעוק…אמרתי אני מציע שתשלם קצת…קצת. הלא נכנסתי למפא"י ונכנסתי להסתדרות בשביל לקבל את המשרה.. הייתי ימני, גם עכשיו אני ימני".
ממשיך יוסף: “נסעתי מוינה לוורשה… ברכבת יצאתי בערב והגעתי בבוקר…נתנו לי לדרך חבילת תפוחי עץ לאכול …בוינה קיבלתי ברכבת שני חדרים עם מיטה..לבשתי פיג'מה ופתאום דופקים בדלת…אמרתי באנגלית- רק רגע…ניגשתי לדלת עמדה שם קצינה…שאלו אם אפשר להכנס…אמרתי לא…אפשר לשאול שאלות אמרתי לא…הם נכנסו לחדר שהיה מלא מצות לוורשה למוסקבה ולפראג… הקצינה אמרה אני רוצה לדבר אתך…אמרתי צאי החוצה…לא היתה יפה- איחס…היא יצאה לקחה את הדרכון…הם חזרו באמצע הלילה והחזירו את הדרכון…והנה באוסף הצילומים של יוסף מצאתי את צלום הקצינה. למה נותנת צלום אני שואל? לא זוכר אומר יוסף.
הגעתי למלון מפואר לבשתי סמוקינג…החלפתי לחליפה אפורה מאנגליה שיש לי בארון עד היום. אני יורד במדרגות בסיבוב של הירידה יושבת בחורה ואומרת … הלו…מה שלומך… אמרתי אני מכיר אותך… היא אמרה לא, אבל אני רוצה להכיר אותך… דחיתי אותה והלכתי…אכלתי ארוחת ערב ושחזרתי עלה עימי אחד מאנשי הבטחון שלנו…החדר היה הפוך…כל הבגדים מפורקים…הבחור צלצל לשגרירות …קראתי למנהל המלון ואמרתי לו אתה לא מתבייש…סידרנו הכל בחזרה…למחרת פגש אותי איש שלנו…הם לא חלמו שהבחורה היתה די יפה…עשיתי הרבה קניות לבית שהיה ריק שבאתי לארץ שילמתי והביאו לי הכל הביתה והם עזרו לי לסדר הכל ונסעו, במוסקבה הלכתי לטייל עם אשת המזכיר הראשון ושלשת ילדיה לככר האדומה. הם היו קופצים דוד שייקה דוד שייקה…לקבר של סטאלין היה תור גדול… היא הלכה וחזרה עם קצין נתתי לו את הדרכון הדיפלומטי…עברתי כאילו אני נשיא מדינת ישראל…עמדתי מולו וקיללתי אותו…בעברית…כמה שהוא הרג יהודים אמרתי ימח שמך וזכרך…שיצאנו היא אמרה איזה קללות…אז אמרתי והמיליונים שהוא הרג ? המשכתי במשרד החוץ תשע שנים…אחר כך מפא"י הפסידה(?)וכל המפאיניקים השגרירים החליפו אותם…ואמרו לי נשלם לך פיצויים בלי פנסיה…יצא 3500 לירות…ואז הסתובבתי אצל סוכני הנסיעות ובא אולימפיק …אנחנו רוצים לפתוח סניף בירושליים…נסענו לתל אביב…שמו היה קיס המנהל, השכרתי חדר למשרד בבן יהודה בירושלים…גרתי אצל הדודה מתילדה הייתי מנהל והיה לי סגן ערבי נוצרי…26 שנים עבדתי באולימפיק…היתה לי הפתעה כי לא נתנו לי פנסיה, אמרתי מה יהיה, אמרו נתנו לך פיצויים…אז נתנו לי כמה מאות אלפים וככה גמרתי אתם, הכנסתי את הכסף לבנק…”
עשרים ושש שנים חי יוסף ישעיהו תגר בתקופת הפרישה בירושליים. חלק מהזמן גר גם בדירה שקנה בתל אביב ברחוב מאפו. כנכה צה"ל הוא מחליף מכונית בכל מספר שנים נוסע בין הערים, לבסוף הוא מתנתק מתל אביב ורוכש דירה אחרת ברחוב יפו בירושליים, מוכר אותה וקונה דירה בשכונת "ניות" השקטה דרומית לבניין הכנסת ומוזיאון ישראל. בכל אותה עת מקפיד לבקר את אחותו שושנה ברמת גן לעיתים מזומנות ובני משפחה אחרים האוהבים ומעריצים אותו בכנות. הוא ממשיך לטייל בעולם, לונדון פריס ארצות הברית מרוקו המזרח הרחוק דרום אמריקה ואירופה.
ממצה את החיים עד תום
פרידה…
הטלפון צלצל ביום חמישי מוקדם בבוקר. על הקו העובד התאילנדי דקסטר. דודך הוא אומר מונשם. הבנתי שהמצב גרוע ביותר, היה זה לאחר חצי שנה של ארועים ואשפוזים בבית החולים שערי צדק, נכנסתי למכוניתי ומהרתי לירושליים. בדרך הודיעו כי הכביש חסום לרגל ביקור אישיות כלשהי מחו"ל החלטתי לנסוע דרך כביש מודיעין. אני לא אוהב כביש זה אך אין לי ברירה. הגעתי לכביש המנהרות והחמצתי את הפניה לאיזור הגבעה הצרפתית שם היה מאושפז מזה יומיים במוסד סיעודי של מכבי. המשכתי עד לניות שם עצרתי והתקשרתי לאבולעפיה. הוא היה כבר במקום. הסביר לי כיצד להגיע. החלטתי לנסוע כפי שזכרתי. הגעתי לרוממה ומשם מזרחה. כמעט וטעיתי בדרך אך החוש הבלתי מוסבר שוב לא הכזיב והגעתי להר הצופים. רציתי לפנות ימינה אך המשכתי ישר ושמאלה והגעתי לאיזור הנכון. שוב עצרתי לא ראיתי משהוא הדומה למוסד רפואי. חייגתי לאבולעפיה. לבסוף הגעתי למקום שהייתי בו כבר קודם. חניתי.
אבולעפיה חיכה בחוץ. המצב חמור. נכנסתי למוסד. יוסף בחדר בקומת הכניסה. היה מונשם ועם עיניים פקוחות לרווחה. ניסיתי לשוחח עמו אך לשווא. המשיך לנשום עוד מספר דקות. יצאתי לחצר צלצלתי לאברמי אמרתי לו זה מתקרב. חזרתי פנימה הגיעה מזכירה. אמרה שקרובת משפחה על הקו דורשת בתוקף שיכניסו לו מיד טלביזיה לחדר. חשבתי, אנשים מטורפים, אבל אולי לא הבינה המצב. חזרתי לחדר. יוסף נפטר. עיניים פקוחות כלא מאמין, איך אפשר לראות כדבר הזה. הרופאה בדקה דופק שלא היה כבר הורידה עפעפיים. יוסף נפטר. כל כך הצטערתי זה היה נורא. דמעות.
לא ידעתי מה לעשות הפקידה דורשת – קחו אותו. אמרתי לה לאן. אמרה שב בחדרי עם טלפון ותתחיל לארגן. צלצלתי לחברה הקדישא תל אביב, לא מקבלים ירושלמים. בעצת ד"ר אבולעפיה היושב כל העת לידי צלצלתי לקריית ענבים. יש מקום אמרו וגם נקח אותו לטהרה. תשלם 36000 ש"חֿ. אמרתי בסדר. לא היה סכום כזה ברשותי. יום קודם יוסף נתן צקים ריקים, אחד נתתי כמשכורת לדקסטר בשני רציתי לממן חלקת הקבר. החתימה היתה רועדת הסכום היה נכבד והבנק שלו לא רצה לכבד הצק. הפקדתי שוב ושנית חזר. ערכנו בגשם הלוויה למחרת.
אציין בחיוב את תמיכתה של אנא יפה העובדת הסוציאלית של עיריית ירושליים לאורך כל הדרך ואת העובד הזר דקסטר ויליוטה שהיה בסדר בדרך כלל למרות הקשיים הרבים.
הנסיך…
דודנו יוסף היה אדם מיוחד. שונה מכל אשר הכרנו, איש העולם הגדול, יוצא ובא לארץ וממנה, לבוש באפנת העולם, כל כך לא ישראלי, אנגלי של ממש בעל שפע גנוני מלכות ונימוסים. דובר שפות, אנגלית, צרפתית, גרמנית, לאדינו, ערבית, ומי יודע אלו שפות נוספות. בארון בגדיו חליפות מהודרות של פעםֿ, עניבות משי רבות, חפתים שכיום איש אינו רוכש, חולצות מגוהצות ומקופלות כבחנות יוקרה. מבחר כובעים בנוסח אנגלי מבחר מקלות הליכה, ושפע משקאות חריפים שמעולם לא ראינו ולא זכינו ללגום. כעובד מדינה בריטי בימי שלטון המנדט היה בעל דרכון וזה כשלעצמו מסמך פותח דלתות בזמנים הכל כך קשים ההם.
כאן בארץ היינו ילדי המשפחה דאז וזקניה כיום, עם סנדלים וחולצת חאקי, אך לראותו היהבשבילנו כביקור בחוץ לארץ או באמריקה הרחוקה או לפחות בשדה התעופה בלוד.
לדוד יוסף היתה מצלמה טובה באותה עת והוא הרבה לצלם כפי שמעיד אוסף הצילומים הגדול שלו.לעולם לא אשכח כיצד חזר יום אחד בשנות החמישים והביא לכל בני אחיו מתנות. יוסף אהב לחלק מתנות. אני זוכר שהביא לי סירת מרוץ קטנה כזו ששמים באמבטיה, זה היה אושר גדול. תמיד הביא לנשות אחיו ולאחיותיו סיכות משובצות שהיו עונדים בימים ההם על חולצות המשי הלבנות. גם לאחיו הביא עניבות ובכלל היה נהדר. בשנים האחרונות היה קונה בקבוקי ערק ברמאלה ונותן פה ושם בקבוק במתנה. ואיך אפשר לשכוח את מחרוזת הפנינים הענקית של סבתא סולטנה אות שיבץ למחרוזות אחדות וחילק לנשות נכדי הסבא. לפני שנתיים הלך ורכש מחרוזת נוספת ושלחה לרעייתו של שמוליק אשר אותה שכח בסבב החלוקה הקודם.
הצטרפותו לחיל האוויר הבריטי היתה נקודת שבר אשר השפיעה על חייו בכל הקשור לפציעה הקשה ברגלו והביאה לקטיעת אצבעות ופצע בשוק שלמעשה לא הגליד לחלוטין מעולם והציק לו קשות. צריך להבין כי דודנו היה נער חוף תל אביב חמוש בבגדי ים נועזים ולפתע נאלץ להסתיר אתפציעתו מעין כל.
בחודש יוני 2010 נאספו משוחררי הצבא הבריטי החיים בישראל בהזמנת שגרירות בריטניה אל חצר בית הלוחם בתל אביב. מלכת בריטניה חלקה מדליות הוקרה ללוחמים הקשישים לקול צלילי חמת חלילים סקוטית.
הייתי שם. יוסף הגיע במונית מירושליים אך לא הכיר איש. ישבנו שם בחום כבד ושמענו את ברכות השגריר, הנספח הצבאי ואישים ישראליים. בתם הטקס שוחח הנספח הצבאי עם יוסף. דודנו היה נבוך במקצת נראה שהנספח הגזים בדברי הכבוד והערכה לנוכחים שתרומתם במלחמה היתה לא גדולה במיוחד, ברקע צלילי נגן חמת חלילים בשמלה סקוטית. השגריר הבריטי הצעיר בלווי פמליה נגש אל האורחים המכובדים אחד אחר השני, לבסוף הגיע גם אל יוסף. דודנו קם על רגליו קד קידה ולחץ את ידו. השגריר העניק גם ליוסף סיכה למזכרת בשם מלכת אנגליה והשניים נפרדו, אחר כך נגש יוסף לנספח הצבאי הצעיר, השניים החליפו דברי נמוסין, החליפו חיוכים ונפרדו לשלום.
בערבון מוגבל…
בימים כתיקונם נהג יוסף לבקר בלונדון לפחות פעם בשנה. שם חיכו לו חבריו חלקם מהשירות בצבא הבריטי במלחמת העולם השניה ואחרים מוזרים במקצת אותם אין אנו מכירים, לשעבר חיילים ושוטרים בארץ ישראל. את מספרי הטלפונים שלהם שמר בספרי הטלפונים האישיים שלו. קרוב לוודאי כי זו אחת הסיבות שנתן הוראה לשמור לו את כספי הפנסיה הצבאית שלו בבנק בלונדון ולא להעבירה לישראל. את סיפור התלאות כיצד הצלחתי לבקשתו בשנת 2011 להחזיר את הכספים שהצטברו לחשבונו בירושליים, אספר בהמשך. בלונדון נהג דודנו לרכוש את בגדיו כובעיו ועוד חפצים קטנים לקשוט ביתו. שם הרגיש כמו בבית. עם האנגלית המסוגננת והמעילים הארוכים עם המקטרת ומקטורני הטוויד, הוא אהב את לונדון והיא ככל הנראה השיבה לו אהבה. שנים עישן מקטרת עד שחדל ונתן לי את כל המקטרות הישנות.
מאז מלחמת העולם השניה עת הוכר כנכה האימפריה הבריטית קיבל יוסף גמלה בסך עשרות שטרלינגים בשבוע. גם כעובד שרות הדואר הממלכתי הבריטי קבל פנסיה קטנה בישראל. בתחילה השתמש בכסף בישראל אך בשלב כל שהוא החליט לשמור עליו בלונדון. בשנותיו האחרונות חדל לנסוע וביקש מהבנק להעביר את כספו, אלפים אחדים, לישראל. היתה זו משימה בלתי אפשרית.
משרד הבטחון הבריטי המשיך להעביר את הכספים לבנק בלונדון והם החזיקו בהם בחזקה. תבקשתי על ידו להחזיר הכספים לישראל וניסיתי לעשות זאת בתחילה בעזרת עורך הדין של יוסף שפעל בזמנו להחזיר כספים אלה שהיו מושקעים באי ג'רסי כמדומני ללונדון. אולם עורך הדין לא סייע לי והתעלם מפניותי אליו. החלטתי להתקשר ישירות ללונדון. אל אואנסו איז בואין בילאנסו – בלאדינו – החסכן יביא למאזן טוב. מיהרתי לרכוש פקס משוכלל, מחשב טוב יש לי. יצרתי קשר עם משרד הבטחון האנגלי והם לאחר חילופי מסרים ואישורים של יוסף החלו לשלוח ישירות אליו את כספי הפנסיה שלו. שלב ראשון נצחון. בשלב שני שגרתי במחשב, בדואר ובפקס לבנק בלונדון אין סוף דרישות להעביר לארץ את אלפי השטרלינגים שהצטברו. זה היה שלב קשה ביותר. ככל הנראה לא האמינו או לא רצו להעביר הכסף והחל מסע ארוך בן שנה לפחות של חילופי מסרים כולל שיחות טלפון ממושכות ביותר עם סניף הבנק. שלחתי פקסים, מיילים וטלפונים לבנק אך לשווא. יוסף כינה אותם כדרכו "גנבים שודדים וכלבים”. לבסוף הצלחתי למצא את שם מנהל הסניף ומספר הפקס שלו. ככל הנראה לאחר זמן כה רב ויתכן שאף ערכו בדיקה משלהם האם דרישת הכסף אמיתית הסכימו לבסוף ושלחו את כל הסכום לבנק של יוסף בירושליים. הם לא טרחו לסגור את החשבון והחלו לחייבו את יוסף בארבעים שטרלינג לשנה. שלחנו להם את הכסף במזומן עם דרישה לסגור את החשבון ולבסוף התרצו.
בשנת 2011 בקש ממני יוסף לבוא עמו לבנק שלו בככר ציון בירושליים. הגענו יחדיו ויוסף ביקש מהפקידה הוותיקה המטפלת בחשבונו להוסיף אותי כבעל זכות חתימה בחשבונו. כעבור שנה הצעתי לו לרשום המחאה לזכות הבטוח הלאומי אך אז אמר – אינך יכול כי אין לך זכות חתימה. חשבתי כי שכח, אולם הוא אמר כי זכות החתימה בוטלה על ידו, לשאלתי מדוע, אמר, לא צריך. לאחר שבועות מספר סיפר לי כי חלם שהפקידה בסניף ואני ברחנו עם כספו להונגריה, עכשיו הבנתי מדוע ביטל את זכות החתימה.
כאן המקום אולי לתהות מה היה חלקו של דודנו במאמץ המחתרתי נגד הבריטים. בתשובה לשאלתי אמר כי היה באפן חלקי בהגנה. הגיוני כי שירות הידיעות של ההגנה נעזר במידע פנימי של יוסף שעבד בצמתים החשובים ביותר, יודגש כי לא נאמרה לי מילה בתחום זה. אולם כמי שקרא את ספרי ההסטוריה על פעילות הש"י דאז, ולמד על ההיקף העצום של המידע שאשר זרם אליהם מיהודים עובדי המערכת האנגלית סביר כי גם יוסף היה מעורב בכך מה עוד שאחיו שלום היה איש שירות הידיעות של ההגנה. נזכיר כי אחיותיו ציונה ומריים היו חברות בהגנה, אברהם איכר גיסו, היה בכיר בהגנה, ואחיו ברוך היה בהגנה ובעיקר בלח"י. בנו של ברוך אריאל, היה מצעירי האצ"ל, ושמואל אביעד היה בהגנה אביו אשר תגר היה נוטר. האח חזקיה עבד במחתרת בתעשיה הצבאית ביצור נשק ורכב משוריין, הנה כי כן משפחה שכולה בטחון ומסירות.
לא הכל ידעתי גם לא הכל כתבתי, ישנם דברים שידעתי וגם הצפנתי ודברים שהסתיר ולא חשף אין איש יודע. בדרך פלא נעלמו מכתבים אישיים ועדויות . יוסף גם לא רשם מאומה מעבר לסיפור חייו כפי שכתב בספרי המשפחה. הרבה חורים לבנים יש במחקר זה אך כך ככל הנראה רצה דודנו וחבל.אנחנו קראנו לו יוסף, היו שקראו לו ג'ו, היו שקראו לו שייקה. את רכושו הוריש לששה עשר אותם אהב. כה אופייני שהפקיד חלוקת רכושו בידי עורך דין אלמוני. יוסף חשד בכולם. החיים הפכוהו לכזה. מעולם לא ראיתיו מתייעץ עם מישהו בנושא כלשהו. הוא ידע הכל טוב מכולם והסתיר מאתנו רבות גם את מכאוביו, כך רצה. חובה עלי להזכיר את קיום מצוות ביקורי חולים שלו. בשנות השישים נפצעתי קשות בתאונת דרכים והיה זה הדוד יוסף שבא לעודדני, כאשר אחותי המנוחה דינה אושפזה בימיה האחרונים היה זה הדוד יוסף שבא לבקרה בבית החולים, הוא ולא אחר, וכאשר אחי אריאל חלה ואושפז היה זה שוב הדוד יוסף, בן תשעים ושתיים, אשר בקש שאקח אותו לבית החולים לבקרו ולעודדו. משם נסענו לביתי לארוחת צהריים עם כל משפחתי ברמת השרון.
אהבנוהו בכנות ורצינו לדעת יותר גם על עבודתו וגם על מערכות יחסיו האישיים, ומדוע לא נשא אשה ונשאר בודד כל כך. ומי הבלונדינית המתולתלת את תמונתה החזיק שנים בארנקו, האם זאת הנורבגית שאהב והסבא אסר עליו להתחתן עמה? מי האלמוני שצלצל אליו כל שבת בשעה 11.00 בדיוק עד שהחליט לשנות מספר הטלפון. מי הגברת ששלחה לו שנים צלומים של ילדתה וקראה לו הדוד. מי האחרת שצלצלה אלי לאחר מותו ושאלה עליו ?
…ומלה חשובה לבני המשפחה באשר הם, סעו לבקרו בבית העלמין קריית ענבים ליד אבו גוש לפחות פעם בשנה.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
שייקה
מאת: ד"ר ישעיה אבולעפיה, ירושליים
שייקה, כן כך קראנו לו בירושליים וכך קראו לו גם כל מכריו בעיר הזאת אותה אהב כל כך והיה גאה להשתייך על תושביה. על שייקה קל מאד לכתוב מפני שפנים רבות היו לו. אנסה לתאר קצת מאישיותו ומתכונותיו.
אף פעם לא ידענו ולא שאלנו מה השכלתו הפורמלית אבל הכרנו בהישגיו בתחום זה. סיפר לנו שבהיותו נער נאלץ לעבוד כדי לעזור למשק הבית מאחר והצד הכלכלי של המשפחה היה בכי רע באותה עת שאביו פשט את הרגל. עם זאת ידיעתו בתחומים רבים ומגוונים כמו הסטוריה, גיאוגרפיה, פוליטיקה, שליטה בשפות על בוריין כאנגלית, עברית, צרפתית, ערבית, קצת רוסית וגרמנית. בעיקר אהב לומר משפטים ופתגמים בלאדינו אותם למד לפי עדותו מאימי ומאחי יוסף ז"ל וממני מאז הגיע לגור בירושליים. הופעה מרשימה וגבר נאה היה שייקה ללא ספק עד יום פטירתו. הדור בלבושו כהרגלו, בחינוכו והתנהגותו בחברה היו לשם דבר.
רבוי חבריו וחברותיו במועדון "סקול" – מועדון סוכני הנסיעות, שכולם דורשי קירבתו, מחפשים לשמוע לדיעותיו על ההרצאות ששמעו ומנסים לשהות בחברתו בנסיעותיהם המשותפות לרחבי העולם. זאת הינה רק דוגמא קטנה לאיש שהיה. שייקה היה self made. מהצבא הבריטי בו קיבל נכות, ושנים לאחר מכן שרת בצה"ל כקצין למרות שגם על ידי צה"ל הוכר כנכה. לו רק רצה, היה יכול לא לקחת חלק בפעילות ציבורית אבל למרות זא נסע בשירות ממלכתי לצרפת ( באותה תקופה שהתה במקרה אחותו ציונה תג'ר ) ולאחר מכן כמדריך נוער בנורווגיה למספר שנים. בנוסף בין הישגיו הרבים אציין רק את מעמדו כאחראי על הדואר הדיפלומטי במשרד החוץ ולאחר מכן כמנהל סניף חברת התעופה אולימפיק בירושליים. שני התפקידים האחרונים דרשו מאמץ פיזי גדול ובשניהם היה אהוד בגלל חריצותו נחישותו ואחריותו הן על ידי מעסיקיו והן על ידי הצוות הכפוף לו גברים ונשים כאחד. גם לאחר שנים שכבר לא עבד איתם המשיך לזכות ביחס מיוחד ובהערכה רבה. לא רבים האנשים שזוכים למעמד כזה.
כן שייקה היה איש משפחה למרות שהיה רווק. במשך כל שנות מגוריו בירושליים משנת 1954 ועד מותו היה כבן משפחה לאימי ז"ל, לאחר מכן לבית אחי יוסף ז"ל, ולאחר מכן לבית גיסתי פמלה , תבדל לחיים ארוכים. בקביעות היה מספר ערבים כל שבוע וכמובן בכל החגים.
כששייקה אהב מישהו, זו היתה אהבת אמת- במידה שווה כששנא מישהו… לעיתים היה מתנדב לשמש אצל אחי וגיסתי שומר טף לשני ילדיהם- "משפחה או לא משפחה”…
אישיותו מהאמור עד כה יכולה להצטייר כמלאה סתירות. ואכן כאלה היו. לדוגמא שייקה לא היה איש דתי אבל ללא ספק אהב את המסורת והיה גאה בה כישראלי ולא פחות כספרדי. לעורר אצלו תגובה מהירה היה מספיק לומר לו "אתה תל אביבי או אתה ממוצא גרמני טיצ'ר- דויטצ'ר” וגם "כספרדי לא יודע לאדינו" לזאת קיבלנו תגובה מהירה: לא נכון מוצאי לא מגרמניה, אני ירושלמי ולאדינו למדתי מדודתי מטילדה מאז באתי לירושליים" כל כך גאה היה בלאדינו שגם בביקורי החוזרים בעת אישפוזו בבתי חולים נהג לדבר אתי בלאדינו על מנת שהסובבים אותנו לא יבינו מה שאומר.
כבר ציינתי קודם כשאהב – אהב, וכשלא אהב – שלא נדע. הדברים באו לידי ביטוי בכמה מהרגליו כמו ישיבה בבית קפה מסויים שנים, אכילה במסעדה מסויימת בקביעות וכל זאת עד שמישהו הרגיז אותו ומאותו רגע לא היה מוכן לסלוח או להתפשר. זו גאווה הגורמת להערצה…
אופטימי היה באופיו. לולא כן, לא היה יכול להתמודד עם את אשר קרה לו במהלך חייו. עד לאחרונה ממש כשהוא מותש וחולה המשיך לדבר ולהאמין שעליו לעבור דירה " דירה קטנה במקום הנוכחית" לקנות דירה קטנה בתל אביב באותה שכונה בה גרו הוריו לפני שנים. לקנות מכונית למרות שלא נהג כבר מספר שנים, ולתכנן לנסוע ללונדון אותה אהב. כל זה רק חודשים ספורים לפני מותו. ללא ספק בעיני זאת הפגנת שמחת חיים ורוח נעורים.
נהגי מוניות בירושליים שהכריהו בשנה האחרונה אמרו לו " אתה נותן לנו הוראות כל הזמן – אולי אתה רוצה לנהוג במקומי ?
איבדתי בן דוד יקר שאהבתי, איש מיוחד שלמדתי ממנו רבות ואשר חסרונו אני מרגיש כל יום לא אשכחנו לעולם.
יהי זכרו ברוך.
