משפחת סולטנה בכר

 

שני חברים יצאו לדרך…

מאת: שמוליק תגר

זה סיפור על שני חברים במאה התשעה עשר לפני יותר ממאה וחמישים שנה, השניים גדלו ביחד בעיר הגדולה סופיה שבבולגריה, שיחקו בסימטאות הצפופות של הרובע היהודי, הלכו יחדיו לביה"ס היהודי ואז הם פשוט התבגרו והכל השתנה: ישעיה בכר וחזקיה טאג'יר שניהם בנים למשפחות ספרדיות דוברות א'יספניולית הפכו לציונים בנפשם, החלה אצלם הכמיהה לארץ הקודש, לארץ ישראל

ישעיה שמואל בכר
חזקיה שלמה טאג'יר

ישעיה בכר: נולד בסופיה בשנת 1844 לאביו החכם ר' שמואל בכר משה ולאמו בייה, אשתו הראשונה הייתה ריינה לבית ירוחם אחרי מותה נשא את רחל לבית בן אדו, בשנת 1877 עבר מסופיה לסלוניקי (לשנתיים), עלה ארצה לירושלים בשנת 1879 עם אשתו, אחריו עלו הוריו. על ישעיה שמענו סיפורים רבות מהורינו: הדודים שלנו קראו לו "סבא ישעיצ'י" שהיה גר ב"חצר" (מספר בתים ודירות הבנויים סביב חצר) משלו והיה נוהג לשבת בבית הכנסת הפרטי שהקים לעצמו בביתו בקומה שניה המשקיף אל הכותל המערבי, הדודים סיפרו כי היה זה נוהג לנשק את ידיו בעת הביקור בביתו ואז היה מכניס היד לכיסו ושולה משם סוכריות, שקדים מסוכרים ותופינים. את ה"חצר" קנה ישעיצ'י מהממשלה התורכית בשנת 1881 לאחר שנכשל הניסיון להגרלת גיוס כספים להקים במקום את "ישיבת עץ חיים", נפטר ונקבר בירושלים בשנת 1927.

חזקיה טאג'יר נולד בסופיה בשנת 1841 לאביו שלמה, עלה ארצה עם אשתו חנה לבית משיח-מורג'ה בשנת 1880 עם ילדיו :בכורה, שלמה, יעקב וניסים והתיישב בירושלים בעיר העתיקה, בשכונת נחלת שבעה בבית רב מידות בן שתי קומות שהייתה בו באר מים פרטית, הבן שמואל הגיע עם אחיו יעקב שנה אחת קודם לכן להכין המקום למשפחה שבדרך. חייבים להודות שהדור שלנו ושל בנינו כלל אינם מכירים אדם יוצא דופן זה, מעולם לא שמענו על המערכות לגמילות חסדים שהקים בירושלים וכי היה היה בין מייסדי בית הכנסת "שערי חסד" של עולי בולגריה בירושלים, חזקיה (מעסקני הישוב הישן בירושלים) התחתן עם חנה לבית משיח מורג'ה מבולגריה העתיקה (שנפטרה בשנת 1911), עסק בחלפנות כספים ובמסחר רהיטים וכלי בית, , בספרות המתארת את ירושלים בימים עברו – סיפרו על הסוחר חזקיה טאג'יר שדווקא העלייה לתורה במקום קדוש זה הביאה לו הצלחה במסחרו, הוא היה אחד היזמים והתורמים בהקמתו של בית החולים "משגב לדך" בעיר העתיקה.  נבחר מספר פעמים לועד הספרדים והחכמים בעיר הבירה (בשנים: 1892 , 1897, 1903), נפטר ונקבר בירושלים בשנת 1916.

מאחר שחזקיה הכיר את ישעיה עוד מסופיה והשניים היו חברים קרובים, הם חיתנו את ילדיהם שמואל בנו של חזקיה עם סולטנה (מלכה) בתו של ישעיה  בשנת 1890 (תר"ן) בירושלים והזוג עבר לגור ביפו. שני החברים שימשו ביחד בוועד הספרדים והחכמים בירושלים משנת 1892 ועד 1903.הם עזרו בתרומות רבות  להקמת בית החולים "משגב לדך" וישעיה היה גם חבר בהנהלה, הם הקימו יחדיו בית חרושת לעיבוד טבק תורכי בירושלים אבל חזקיה עזב במהרה ואחריו חברו ישעיה . שניהם נמנו ברשימה המיוחסת של 170 היהודים ה"חכמים והמיוחסים" והשניים נבחרו גם ל- "מג'לש הבלאדיה" (מועצת העיר ירושלים) בשנת 1898, ישעיהו בכר היה אחד מהתורמים לייסוד המושבה הר טוב ואחד מחמשת ה"קושנים" לרכישת הקרקע נקנה על ידו.

בירושלים הקימו שני החברים את משפחותיהם שהתרחבו שגשגו והיו שם לכל דבר, ילדיהם נטלו חלק בהקמת התשתית לבניית מדינת ישראל ונכדיהם היו רובם ככולם ממקימי המדינה בשנת 1948.

עץ משפחת בכר
אמדה אסתר גיחון בתו של סבא ישעיצ'י, התחתנה עם אליעזר גיחון היה מורה וכלי קודש ולאחר שלא הצליח למצוא עבודה, נסע למדינות הים והותיר אותה לטפל בעשרת ילדיהם בביתם שביפו, נפטר בגיל 52 והותיר את האם עם שתי בנות נשואות ושמונה ילדים קטנים.
לאה-מרגלית גיחון - הבת של אמדה ממקימות חטיבת הגננות בהסתדרות המורים, הצטרפה להגנה, נשואה לאלכסנדר מרגלית בשנת 1927 הוא עבד בראינוע עדן והם בנו ביתם בצפון ת''א, עבדה כגננת מצאה לעצמה כר פעולה נרחב במסגרת התאחדות הגננות ובמסגרת תיאטרון הילדים. באמצע שנות השלושים התמזגה התאחדות הגננות בהסתדרות המורים ולאה גיחון הובילה את המהלך שהאמינה כי יחזק את מעמדן של הגננות. לקחה חלק פעיל במאבק להקמת המדינה, בבית הפרטי של המשפחה היה סליק נשק חשאי, שהכניסה אליו הייתה דרך מלונת הכלב בחצר. זכתה להיות יקירת העיר תל אביב. בנם היחיד יוסי מרגלית נולד ב-1937.
סבתא סולטנה ישעיה טאג'יר בתו של סבא ישעיצ'י התחתנה עם הסבא שלנו שמואל טאג'יר.
יוסף בכר ישעיה בנו של סבא ישעיצ'י
מטילדה אבולעפיה בתו של סבא ישעיצ'י בעלה דוד אבולעפיה, ילדיהם: יוסף, אליהו, ישעיהו .
דוד אבולעפיה היה עו''ד ידוע, שרת כקצין בצבא הטורקי, חבר אספת הנבחרים השלישית, חבר הועד הלאומי והנהלתו, חבר ועדת הבטחון חישובית, סגן נשיא קהלת ירושלים, נשיא העדה הספרדית וגזבר האיחוד העולמי הספרדי, חבר ועדת ירושלים וקצין החרמות (במלחמת השחרור), נשיא לשכת בונים חפשים "ירושלים" חבר מועצת עירית ירושלים ויו"ר ועדת הכספים שלהץ
משה בכר ישעיה בנו של סבא ישעיצ'י, נולד בסופיה 1873 התחתן עם רוזה ירוחם, ונמנה היה בין גבורי דרי העיר העתיקה בירושלים. ביזמתו התארגנה קבוצה של צעירים חסוני-גו כמוהו שהעמידו להם למטרה לשמור על נשי ובנות ישראל, היה אחד מראשוני מיסדי המושבה הר-טוב וביחד עם ידידיו הלהיבו ועודדו את אחיהם מעולי בולגריה לעליה והתישבות. צאצאיהם: רג'ינה טובי, שמואל, ירוחם המכונה בשם ג'רי בן-ורד, לאה אשת שלמה בן-שמעון, נצחיה אשת אפרים ברונשטיין, מרגלית אשת קורט פרדר והנרי.
רוזה ירוחם בכר רעייתו של משה בכר ישעיה.
שמואל משה ישעיה, נכדו של סבא ישעיצ'י, התחתן עם מינה וולנשטיין, הצטרף לארגון ה"הגנה" בירושלים והשתתף בהגנת אוכלוסיית העיר במאורעות, נהרג בפיצוץ מלון המלון דוד בשנת 1946. ילדיהם: ורדה, מיכאל (מייק).
ורדה בן שמעון - חמו נכדתו של משה בכר ובעלה
לאה בן שמעון בתו של משה בכר ישעיה, עם בעלה שלמה והילדים יצחק, רינה, אסתר וורדה.
אסתר גל בתה של לאה בן שמעון ונכדתו של משה בכר ישעיה

סיפור על ה"חצר" המפורסמת ברובע היהודי מול הכותל בעיר העתיקה בירושלים של הגביר סניור ישעיצ'י בכר.

אסופה שנאספה ונערכה ע"י שמוליק תגר.

מתוך: "אינציקלופדיה לוותיקי היישוב ובוניו" מאת דוד תדהר 

ישעיה בכר שמואל נולד ב1844 בסופיה שבבולגריה לאביו החכם ר' שמואל בכר משה ולאמו בייה, נשא לאשה את ריינה לבית ירוחם ולאחר מותה את רחל לבית בן-אדו. בעת מלחמת רוסיה-תורכיה בבלקנים עבר לסלוניקי ביוון (שהה שם כשנתיים)ולרגל התעוררות חיבת ציון בקרב יהודי הקהילות הספרדיות עלה ארצה בראשית תר"מ והשתקע בירושלים.בשנת תרמ"א (1861) עמדה למכירה פומבית מטעם ההוצאה לפועל חצר מפורסמת בעיר העתיקה מול הכותל המערבי, שנודעה בשם "חצר הרב מראדישקוביץ', ומחשש שמא תפול בידי ערבים ביקשו ממנו אנשי כוללות האשכנזים שהוא יפדה אותה, -וכן עשה מבלי להרתע מהמחיר הגבוה. במשך הזמן שיפר את הבית, בנה בו אגפים נוספים לישיבה, בית כנסת וכו', והמקום הפך מרכז לתפילה ולעולי רגל בימי חג ומועד. בשותפות עם אנשי-עסק אחדים מעולי בולגריה יסד בית-חרושת לטבק טורקי בירושלים, ואחרי שנים מספר, כשעסק הטבק נעשה למונופולין ממשלתי והוחכר לחברה צרפתית, חדל מהתעסקות כלכלית, התפרנס מהכנסות רכושו והתמסר לפעילות צבורית כבקשת רבני העדה. עפ"י הצעת הראשון-לציון רבי יעקב שאול אלישר  הוא הצטרף לכוללות עדת הספרדים ובמשך שנים נשא בעול עניני העדה. היה ממנהלי בית-החולים "משגב לדך", חברת "שבת אחים" להפצת לימודי קודש בעם, ובעוד כמה מוסדות חסד, וגם באופן פרטי היתה ידו פתוחה לעזרה לנצרכים. עקב מגפה בעיר העתיקה בשנת תר"ע יצא לדור עם משפחתו בשכונת מחנה יהודה וביתו שם היה פתוח לתלמידי חכמים ולעוברי אורח, ביחוד מארצות הבלקן, והתפרסם בנדיבותו ובמעשי חסדו למרחקים. נפטר בירושלים בתרפ"ח.

סבא ישעיצ'י - צייר דוד תגר
רחוב השלשלת במבט לכיוון מערב.

מתוך הספר "חצרות בעיר העתיקה" מאת יעקב אלעזר:

יחידת השיכון למספר משפחות היתה ה"קורטיז'ו" היינו החצר. כל חצר כזו הכילה בין עשרה לעשרים חדרים, לפעמים יותר. יחידת הדיור המשפחתית היתה על פי רוב חדר בשטח עשרים – עשרים וחמישה מטר מרובע, ובגובה , לפעמים, עד ארבעה מטרים, ולידו מטבח.  השרותים היו משותפים.  משפחה שהשיגה חדר גדול עם מבוא – פרוזדור קטן – היתה מאושרת.

בשנת תרמ"א הגיע מבולגריה הגביר ישעיה בכר ורכש את החצר בקצה רחוב המידאן בואכה רחוב השרשרת (מאוחר יותר נקרא הרחוב משגב לדך מס' 9), בחצר בנה לו הגביר ישעיצ'י בית כנסת קטן ונאה וכחזן שימש ר' יצחק הסלוניקאי והמטיף ה"ה הגאון ר' מאיר אטון ז"ל שלימד שלא על מנת לקבל פרס.

עם הכיבוש המנדטורי והפוגרומים שנערכו ע"י הערבים בימי נבי מוסא, מילאה החצר תפקיד של מתרס נגד הפורעים, דייריה ודיירי חצר משפחת רוסו שממולה התבצרו בהן והמטירו על הפורעים (שהתקרבו מצד רחוב השרשרת- הרובע המוסלמי) אבנים, בקבוקים ומים ושמן רותחים, כשהחלו הבריטים להצר רגלי היהודים בעיר העתיקה, החלו החצרות שבסביבה להתרוקן מדייריהן עברו לשכונות החדשות מחוץ לחומה, אחרי מאורעות 1939 התרוקנה החצר ועברה לבעלים שונים,ולבסוף לידיים זרות, נשתבחה החצר ומבין דייריה יצאו הרבנים מרדכי בן אליהו חבר ביה"ד הרבני העליון, אחיו הרב נעים בן אליהו ואחיהם ההיסטוריון ד"ר בן אליהו.

מתוך הספר "ילדות בירושלים הישנה" מאת יעקב יהושע.

את החצרות בירושלים הכרנו לפי שמות המשפחות שהתגוררו בהן, לא היתה חצר בעיר העתיקה שבאחד מחדריה הקטנים והאפלים, לא התגורר זקן או זקנה בודדים ללא קרוב משפחה, זקנים אלו זכו ליחס לבבי מצד בני החצר אשר דאגו למחסורם בשעת הדחק. כך הפכו תושבי החצר לעוזרים סוציאליים ללא הכשרה אקדמית חצרות אלו נקראו על שם בעליהם או על שם בעל החזקה, בלילות ננעלו הדלתות על מסגר ובריח, מחשש ביקורם של גנבים מכפרי הסביבה, אף כי מבנה החצר היה בלה מזוקן, הקפידו דיירי החצר על הנקיון: כל בעלת בית (בעיקר בחצרות הספרדיות), נהגה לסייד כל יום שישי את המטבח הקטן ואת הכניסה לחצר שניצבו בה עציצים שהותקנו מכלים ומשברי כלים שעמדו בכל פינותיה.

חצרו של ישעיה בכר שמואל נרכשה בשעתו מאת אחד הכוללים האשכנזים שמחמת מצבו הקשה נאלצו הגבאים למכרה. סניור ישעיצ'י עלה לארץ מבולגריה עם סכום כסף ניכר והשתוקק לרכוש אחוזת נחלה בירושלים, באו והביאו בפניו שתי "נומירוס" (דירות בלשון ימינו), בחר הסניור בחצר הכולל שכן מעליה אפשר היה להשקיף על הכותל המערבי והר הבית משאת נפשו, בימי שבת ומועד כשהכותל היה מלא מתפללים, נהגו תושבי ירושלים לעלות על גגה של חצר זו ולהתפלל מוסף.

בשנים שלאחר מאורעות 1939 כשהעיר העתיקה החלה להתדלדל מיושביה היהודים נאלצו יורשי המנוח למכור את החצר. זכתה החצר שרבנים גדולים גרו בה, עד היום כשמזכירים ותיקיה של ירושלים שמות חצרות הם אומרים: "סירקה דיל קורטיז'ו די סניור ישעיהג'י, דיטראס או אנטיס די אל קורטיז'ו וכו, לאמור אחרי או לפני חצרו של מר ישעיה ".

מבט אל הכותל המערבי מהרובע היהודי בשנת 1917

מתוך דבריו של מתיתיהו דן, ראש עמותת עטרת כהנים שבעיר העתיקה.

 (מספר המשפחה "חותם תגר 2").

הישיבה בשם "עץ חיים" מופיעה לראשונה בתוכנית הגרלה שנדפסה באוקטובר 1862, כדי לבסס את קיומה הגה ר' שאול בנימין הכהן רעיון נועז – לקנות חצר גדולה ולהוציא גורלות על בתי החצר שימכרו בחו"ל ויכניסו "כסף תועפות" ואחרי הטלת הגורל יקדישו הזוכים את בתיהם למוסד, וכל בית יקרא על שם הזוכה ושמו ייחרט על לוח אבן על משקוף הבית כנדבתו לבית תלמוד תורה.

הרב שאול בנימין מצא לו תומכים נלהבים גם בירושלים וגם בחו"ל שהבטיחו לו את עזרתם, יחד איתו היו גם חבריו בהנהגת המוסד – ר' מנחם מנדל ירושלימסקי, ר' יהודה ליב יעבץ ור' אריה ליב הכהן. קניית החצר כיסוד הישיבה לא הייתה לרצון מנהיגי עדת הפרושים, הם התנגדו ליסוד הישיבה מחשש שתסתום את צינורות ההכנסה של בית תלמוד התורה, הרב שאול בנימין הכהן עסק בבנין החצר המיועדת להגרלה ולווה סכומים עצומים (30.000 רובל) לשם תיקון החצר, בזמן שהרבנים ומנהיגי העדה מפריעים לו, צועקים עליו ומאיימים שייצאו נגדו למלחמה.

תכנית ההגרלה נדפסה בעברית ובגרמנית יחד עם תעודת הקונסול הפרוסי בירושלים ג. רוזן שהיה מיועד לערוך את ההגרלה, בשנת תרכ"ו החלה הישיבה לפרוח מחדש והרב שאול בנימין הכהן החל במכירת הגורלות בנסיעתו לפרוסיה, הונגריה וארה"ב, זאת למרות פרסום פסק הדין נגד הפצת הגורלות בחו"ל שנדפס לראשונה על ידי עיתון "המגיד" (גיליון י"ב שנת תרכ"ג), אותו יזמו הרב אוירבך והרב סאלאנט נגד הרב שאול בנימין.

החצר היתה "אחוזת נחלה", עם שני בורות מי מטר ברחוב שנקרא אז חארט אל שארפיי, רחוב המקודש להר הבית והר הזיתים, בשנת 1863 בחתימת רבים כשההגרלה לא עמדה בציפיות הוציאה הממשלה התורכית את החצר למכירה, קנה ישעיה בכר שמואל את החצר .

מתוך מאמר של עמותת "אש התורה" – המפעילה את הבנין כיום:

…לאחר שהגביר ישעיהו קנה את החצר, הפך המקום למקום מפגש ליהודים יוצאי הבלקן, תורכיה וצפון אפריקה בעיקר בתקופות החגים, בחצר היתה באר שסיפקה מים טובים וקרים לכל המבקרים הרבים, צילומים משנת 1905 ו-1915 מראים בבירור את התוספות לבנין המרכזי שנוספו אחרי 1865 והכוללים קומה שלישית מליאה וחלונות חדשים מעוצבים הפונים לכותל המערבי. בשנות השמונים רכשה עמותת "אש התורה" את הבנין והפכה אותו למרכז קהילתי יהודי מבלי לפגוע בצורתו החיצונית.

בנין וחצר ישעיצ'י בשנת 1972
הבנין של ישעיצ'י כפי שנראה כיום, בתוכו נמצאת חלק מה"חצר" המפורסמת.
חצר ישעיצ'י נראית מרחוק ומלפנים שכונת המוגרבים בשנת 1947
בית הכרם - ציונה תג'ר.

השארת תגובה