פיתגורס היה אומר: "האלוהים עוסק בגיאומטריה, בתמונותיה של ציונה תג'ר מורגשת הגיאומטריה הבלתי נראית".
הנכנס לתערוכתה של ציונה תג'ר מרגיש את עצמו בסביבה רוננה ומרנינה. איזה ברק של מתכת לצבעיה, גם חיתוך הקווים שלה הוא מתכתי, אין עקבות המכחול נראות כלל לעיניים, בכל זאת ישנה איזו גמישות בכל ציוריה, אף בקווים הישרים והחתוכים. לכאורה ריאליסטית היא האמנית הצעירה הזו, אולם גם בריאליות שלה היא יודעת לתת הפשטה של תסבוכת הקווים והצבעים שבטבע, איזה חיסכון בהנשמה כי תג'ר אינה פזרנית, לא בצורה ולא בצבע. חשובה העובדה שציונה תג'ר טבעית ופשוטה, ידה מהירה ובטוחה כיד אחד הוותיקים, אף על פי צעירותה כאמנית יש שירה ברוב תמונותיה: צבעיה קרירים רובם, ודווקא משום זה הם כה נעימים לעינינו, הם אינם מתגרים בנו ואינם מעייפים אותנו. המבטים של כל דמויותיה כה ישרים, גם היא מביטה על העולם בעיניים ישרות, משום כך נראים הפנים של הפורטרטים כה גלויים, ללא כל צעיפים, ביחוד בולט המבט המלא והישר בטיפוסים המזרחיים שלה. אחרי הפורטרטים שמחה עיני ביחוד לקראת רוך האשה באופיה של תג'ר בצבעי המים שלה – הסתכלות בהם יכולה להביא מנוחה חמה לנפש עייפה.
מתוך "מראה עיניים" – ד.א. פרידמן, עיתון דבר 15 לאפריל 1930.
ציונה תג'ר ציירת ישראלית, נחשבת לאחת מחלוצות האמנות הישראלית. נולדה ביפו להורים ילידי בולגריה שמואל וסולטנה טאג'יר, אשר היו ממתיישביה הראשונים של אחוזת בית (תל אביב). בשנת 1921 החלה ללמוד באקדמיה לאמנות בבצלאל ובשנת 1924 למדה בפאריז באקדמיה של אנדרה לוט לצד חשובי האמנים המודרניים כגון פיקאסו ומונה. תג'ר היתה אחת האמניות המשפיעות בשנות העשרים, היא נמנתה עם קבוצת האמנים הארצישראליים כגון ראובן רובין, אבל פן ונחום גוטמן, אשר התמקדו בציורי נוף של ארץ ישראל. סגנון ציור זה הושפע רבות מהסגנון הפרימיטיביסטי ששלט באותה תקופה באירופה. תג'ר היתה ידועה בציורי הנוף שלה, בעיקר של העיר תל אביב, וכן דיוקנאות של אנשי רוח וחבריה האמנים, היא ערכה למעלה מארבעים תערוכות יחיד תג'ר ייצגה את ישראל בביאנלה בוונציה (1948) וזכתה בפרסים רבים ביניהם פרס דיזינגוף (1937) ואות יקיר תל אביב (1977).
