תמונות סבא וסבתא

כשהיו משוחחים על תקומת ארץ ישראל, על החזון הציוני והדודים ה"צעירים" שלום או יוסף, היו מעבירים ביקורת על הנעשה בארץ, סבא לא היה מתווכח איתם, הוא פשוט היה תוקע אמרה בלאדינו: "פדסיקו דה-לה-סיבדד מיז'ור דה אורו דיי אפואירה" שפירושו: "חתיכה אחת מהמולדת עדיפה על כל הזהב מבחוץ", את זה הוא גם כתב לדודה ציונה במכתב כשלמדה אמנות בפריז.

…ואם על מכתבים אנחנו מדברים, הוא היה כותב עשרות מכתבים לילדיו בכל מקום בו שהו: לברוך בשוויצריה, ליוסף בקהיר, למרים בנהלל, לשושנה בביירות והפתיחה מאוד אחידה: לבתי היקרה ציונה טאג'יר, לבן הנכבד שלום טאג'יר, לבתי היקרה מרים בנהלל, לבתי היקרה שושנה בחיפה וכו' וכו', שפתו של סבא הייתה תמיד עברית צחה או כתב רש"י מלומד, הנה קטע ממכתבו למרים ויש ללמוד ממנו כיצד יש לברך בת אהובה: "אי אפשר לך לתאר את עצמך כמה מבולבל הייתי, ביום שקיבלתי את מכתבך ובפרט ברגע שקראתי שהייתה חופתך. אף על פי שלא חפצת שיהיה אחד מהמשפחה בשמחתך, אנחנו שולחים לך את ברכתנו העמוקה מעמקי לבנו ומברכים אותך ברכת הורייך – מזל טוב לך ולבעלך אברהם, שתחיו חיים טובים, מאושרים ונעימים לאורך הימים. יהיה בסימן טוב ובמזל טוב, בנים ובני בנים מאושרים ומעושרים, חיים ארוכים ושתראו בבניין ארץ ישראל וגאולתה". וגם מכתבים ליריים היה כותב סבא, פעם כשהדוד שלום עזב את הבית מעוצבן ומרוגז אחרי ויכוח עם אביו באפריל 1945, הוא ממש כתב לו חמשיר בזו השפה: "לבני הנכבד שלום טאג'יר, הלכת מאצלנו מורגז, ולא שלח מכתב המורגז, ואם אתה עוד מורגז, תזכור את המשפחה של המורגז, ושלח ידיעות בעד הבריאות של המורגז, אני רציתי להיות כמוך – מורגז, אבל האבא לא שוכח את המורגז, על כן תקבל דרישת שלום ממשפחת המורגז, ובפרט אנוכי לא חושב אותך למורגז, ש. טאג'יר", יש בפניות שלו לילדיו המון חום, המון תשומת לב, מעולם לא יכולת לראות זאת כשישבת בסמוך לו או ששהית במחיצתו, אנא קראו כמה שורות שכתב בכתב רש"י לבתו שושנה בחיפה בשנת 1931: "…עד עכשיו חיכיתי, אולי מחר אחותך תכתוב, על כן הנני להודיעך שכולנו בריאים וחיים בעזרת השם, אין לי מה להאריך ואבקשך לכתוב לי איך את מבלה זמנך? כי אנוכי ביחד בשביל כולכם ומכתביכם יהיו לי לנחמת הנפש ורוב נשיקות מאביך", אכן איש אוהב שאת רגשותיו שמר לעט ולניר, אדם שמעולם לא מצא זמן לפטפוטים של חולין ודיבורי סתם.

..ואי אפשר לסיים קטע זה בלי אמרתו המפורסמת ביותר, כשהיו מדברים ליד השולחן שטויות, או מתבדחים על נושאים לא חשובים, הוא היה פוטר אותם בנפנוף יד באומרו: "חרלל פפלדה" – ניר טואלט, כלומר סתם שטויות – לא מעניין, ואנחנו הילדים היינו צוחקים עד דמעות כשהדודים המכובדים שלנו משתתקים ונועצים עיניים משתאות באביהם החייכני עטור הזקן.