"שמי ברוך תגר נולדתי ביפו בשנת 1903, להורי שמואל וסולטנה טאג'יר שעלו עם הוריהם מבולגריה (סופיה) והתיישבו בעיר העתיקה בירושלים. משפחות הורי היו דתיים והייתי שומר מצוות עד גיל עשרים בערך. לאחר נישואיהם בירושלים, התגוררו הורי ביפו משנת 1890, אבי עסק במסחר- יבוא רהיטים ועור.בשנת 1909 כשגרנו ביפו בקרבת תחנת הרכבת, אני זוכר שבאותה שנה חליתי בטיפוס יחד עם אחי הבכור מרקדו, אחי נפטר ממחלה זו ואני הבראתי. באותה תקופה השתוללה מחלת הטיפוס ביפו והפילה קרבנות רבים. בתקופה זו למדתי בבי"ס אליאנס ביפו שהיה ליד שפת הים ואח"כ ליד שכונת נווה צדק.
החיים ביפו היו קשים מאוד ליהודים ולנשים היה אסור לצאת לרחוב ללא ליווי גבר, בשנת 1900 התארגנה ביפו קבוצה בת ששים איש, וגם אבי בינהם, להקמת שכונה חדשה הרחק מהעיר יפו בתנאים הגייניים נוחים (אחוזת בית), בשנת 1912 עברנו לגור בביתנו שבשכונת "אחוזת בית", בשדרות רוטשילד מספר 3, בקומה העליונה של ביתנו התגוררו ד"ר רופין וד"ר טאהון מהנהלת הסוכנות היהודית. לכל בית הייתה גינה ליד המדרכה ותאורה ברחובות, זכורה לי שעת הדלקת פנסי רחובות העיר, אנו הילדים חיכינו לממונה על הדלקת הפנסים ושמחנו מאוד למראה האור הרב שהאיר את הסביבה" (מתוך מאורעות וזכרונות שכתב ברוך תגר בשנת 1983 בר"ג).
בחודש מרץ 1917 הוצאה פקודה של גנרל ג'אמל פאשה המושל התורכי לגרש את כל תושבי יפו ות"א ולפנות את העיר מחשש פלישת הצבא הבריטי, מספר ברוך תגר כי בעזרת שתי כרכרות ששכר שמואל טאג'יר אביו יצאה כל המשפחה לפתח תקווה שם התגוררו כחודש, בדצמבר 1917 בעזרת רשיון מיוחד עברה המשפחה לירושלים שם גרה המשפחה בביתו של יעקב טאג'יר אחיו של אביו שמואל, כשנכנס גנרל אלנבי לירושלים נודע כי יפו כבר נכבשה ע"י הבריטים, אז חזרה המשפחה לביתם באחוזת בית היא ת"א. ברוך הצטרף לתנועת הצופים בשנת 1918 ובשנת 1922 לאחר שנתיים בגימנסיה הרצליה, החל ברוך תגר ללמוד באוניברסיטת של ביירות שם סיים לימודי בגרות ושנתיים של לימודי רוקחות, בשנת 1926 המשיך ברוך את לימודי הרוקחות במונט פלייה שבצרפת, אולם עבר לג'נבה ושם סיים את לימודיו בפקולטה לרוקחות. שם בג'נבה הכיר את רעייתו לעתיד סטודנטית לספרות אודט בק ונשא אותה לאשה ביולי 1929, הזוג חזר לארץ וגרו בבית אבא, וברוך פתח בית מרקחת ברחוב הרצל פינת לילינבלום ולאחר מכן ברחוב ביאליק ברמת גן.
כשפרצה מלחמת העולם השנייה בשנת 1939 נענה ברוך לקריאת המוסדות הלאומיים והתגייס לצבא הבריטי, לאחר האימונים במחנה סרפנד (צריפין), השתתף כחובש ורוקח בשירות עזרה ראשונה ביחידתו בכיבוש פלמירה בסוריה, וכן בכיבוש חומס ואל חאמה עד לעיר חלב, משם המשיכה יחידתו בכיבוש בגדאד בעיראק וטהראן בפרס, לאחר חופשה קצרה בארץ ישראל נשלחה יחידתו לאל עלמיין ומשם הועבר לבית המרקחת הצבאי בקהיר ולאחר מכן לביה"ח אוגוסטה ויקטוריה בירושלים, בשנת 1945 השתחרר ברוך מהצבא הבריטי ועבד בביה"ח הדסה על הר הצופים בירושלים ולאחר מכן בביה"ח הצרפתי בירושלים, עם קום מדינת ישראל עבד ברוך תגר כמפקח ארצי על אספקה רפואית והשתתף בהקמת ההסתדרות של הרוקחים בארץ, בשנת 1954 עבר לעבוד בבית מרקחת משלו בנווה יהושוע עד שנת 1980.לברוך שלשה צאצאים: דינה, אריאל ודוד – שלושתם נולדו בעיר תל אביב.
יהודית אודט תגר
מאת: דוד תגר
אמי יהודית – אודט בק נולדה בפריז בשנת 1907 וגדלה בג'נבה שבשווצריה. אביה יליד קרקוב שבפולין בן למשפחת בק עסק בלטוש ומסחר יהלומים בצרפת, אמה ילידת פריז בת למשפחת נתן – משפחה צרפתית יהודית מדורות רבים.
יהודית למדה ספרות צרפתית באוניברסיטת ג'נבה, הכירה את ברוך תגר במועדון הציוני בג'נבה בעת שלמד כסטודנט את מקצוע הרוקחות בשווצריה. הזוג התחתן בטקס מפואר בג'נבה ועלה לארץ בשנת 1929. יהודית אהבה מאוד בעלי חיים (כלבים וחתולים במיוחד), אהבה ספרים ומוסיקה אבל לא הכירה את ארץ ישראל, כשהגיעו ארצה גרו תחילה ברחוב בלפור פינת רוטשילד, ומשם עברו לרחוב גאולה ואחר כך לרמת גן. שלשה ילדים נולדו לברוך ויהודית – דינה, אריאל ודוד.
שתיקה גדולה
מאת: דוד תגר
כאשר אבי חפץ היה לומר משהו חשוב, דבר מה חזק, הוא בעיקר היה שותק. כן, זה היה הצד החזק שלו. אמא שלי תמיד סבלה מהשתיקות שלו, היא תמיד אמרה לי בעצב " הוא לא מדבר". והשתיקות לא היו שתיקות של דקה או שתיים, של שעה או שעתיים, אלה היו שתיקות של שנים.
מעולם לא סיפר ביזמתו מה עובר עליו, או לחלופין מה עבר עליו, שהרי כמו האבות והאמהות שלכם הוא היה הסטוריה מהלכת. לגדול ביפו ובתל אביב של אז, ראשית המאה, לעזוב הכל ולנסוע לביירות ללמוד רוקחות, לעבור לאירופה ולהשלים בשווצריה ולהיות רוקח מוסמך. אז, באותם ימים.
להתחתן ולחזור עם אמא לארץ, להתגייס לצבא הבריטי לשרוד ולהיות חבר במחתרת, להוליד ילדים, לשרת על הר הצופים, ולחזור הביתה אחרי עשר שנות היעדרות כמעט מוחלטת ובכל זאת, אין מה לספר, שתיקות.
היום כשאני חוטא לפעמים בשתיקות, אני שואל את עצמי למה הוא שתק. אומרים לי כי בני משפחתנו הם שתקנים, זה בגנים, בדם. ואני אומר ,בעיקר לעצמי, זה נכון אבל בהחלט לא בסדר. מה שכן אני עובד על זה. לא לשתוק, וגם אם הבנים שלנו נוטים זה הדור השלישי והרביעי לשתוק, אסור לוותר. כי בעצם מה נשאר לנו ברבות הימים, הזכרונות הסיפורים. פעם שאלתי את אבי כשהייתי כבר נער מה היה במלחמת העולם השנייה שבעת כתיבת שורות אלה מלאו לה שישים שנה, מלחמת העולם הוא אמר "הו זה היה נורא. אנשים מתו כזבובים" ושוב שתיקה ארוכה. איפה הם מתו כזבובים אני שואל "איפה בכל מקום. באל עלמיין, בסוריה, בעירק, בפרס" ומה היה אני מושך אותו בלשון "הא, אל תשאלו" ושוב שתיקה. נו, ומה קרה אחר כך, "אחר כך בא מטוס גרמני טס נמוך וירה עלינו ממכונות יריה, הוא הרג מישהו לידי, אנגלי, הוא חתך אותו לשניים".
…ושוב שתיקה, מבטו נישא הרחק אל שדות הקטל של אל- עלמיין.
שנים רבות ועד היום אני רואה בדמיוני את המטוס הזה. המטוס שחותך אנשים, המטוס שגורם להם לשתוק, כל החיים.
איך אכלנו שפנים
וגם נשארנו בחיים
דוד תגר
לעולם לא הצלחתי להבין מדוע או איך שיכנע אבא שלי, ברוך תגר –הרוקח שבמשפחה, את אמא שלי לעבור מהווילה היפה שאביה קנה לה ברמת יצחק אשר ברמת גן, אל הבית הטורי החד קומתי בשיכון החיילים המשוחררים שנבנה ביד – אליהו שבתל אביב.
אך עובדה היא כי בשנת 1947 אם איני טועה, עברנו לשכונה החדשה על גדות הנהר הידוע – המוצררה, הוא נחל האילון המוכר לכל כיום כנתיבי אילון. את הווילה השכרנו למשפחה אחרת אשר שילמה כדייר מוגן במשך שנים 42 לירות לחודש שכר דירה.
בראשית שנות החמישים , ימי הצנע , היה אבי עובד במשרד הבריאות בתפקיד בכיר. על פי המחסור שהיה בבית, כבכל בית בארץ, אפשר להניח כי משכורתו לא היתה מן המשובחות ביותר. כל משפחה ביד אליהו שתלה בגינה מיני ירקות ועצי פרי להשלמת הכלכלה, גידלה מספר תרנגולות כדי שהביצים תהיינה מצויות וגם בשר העוף, אך אבי הגה רעיון מקורי – מדוע לא לגדל שפנים למאכל. בעת שהותו באירופה כשהוכשר להיות רוקח, למד לאכול הכל. מיני דגים וסרטנים ,רגלי צפרדעים ונקניק סוסים (זה בריא, זה בריא) הנה החליט לגדל שפנים למאכל. בשרם כמו עוף הוא, אמר… והם מתרבים במהרה – אמר ועשה .
קנה קרשים ורשתות ברזל ובנה במו ידיו לול שפנים בן כחמישה עשר תאים. ריפד אותם בקש ותבן, קנה מספר שפנים ושפנות והללו לא הכזיבו… פרו ורבו אמר להם והם כראוי לשפנים מארץ ישראל הבינו את דבריו ומבודדים הפכו לעשרות. זה שכל הבית היה מוצף בריחות לא נעימים, זה לא היה חשוב, העיקר בשר היה בשפע למשפחה ולקרובים, ואף היו קונים ששילמו שלוש לירות וקיבלו שפן לארוחת השבת. גם גנבי השכונה שלחו ידם בלול והיו פוקדים אותו בלילות כדי לסעוד כדבעי בביתם.
וכך קוראי הצעירים, אכלנו שפנים באופן חופשי. אחסוך מכם את תאור התהליך המדכא שעברו השפנים עד שהפכו למרק ולצלי, אתם יכולים לתאר לעצמכם שלא היה זה פיקניק – בוודאי לא לשפנים.
…וכך חלפו שנתיים שלוש עד שבארץ החל המצב להשתפר ולא היה זה נבון להמשיך ולגרום לשפנים עוגמת נפש. הם נאכלו נמכרו והיו אחדים ששולחו לחופשי בוואדי הסמוך.
נשארנו בחיים, למרות השפנים וזה למען האמת, לא היה כל כך קשה.
