היסטוריה

הסבא  שלי שמואל חזקיה טאג'יר, ירד מירושלים ליפו יחד עם אשתו החדשה  סולטנה בכר , כנראה בשנת  1890  לערך, למה לערך ? כי אנו יודעים  מתי נולדה אמא שלי ציונה , היא  נולדה  ב1889 , אבל  בתעודת הזהות שלה  רשום  1900. כי לא  היה נעים לאנשים להגיד  שהם נולדו  במאה  הקודמת , אז  החליפו לפי הצורך את  תאריך הלידה. על כל פנים אם אמא שלי נולדה  ב 1899, ז"א מרקדו, שהיה גדול ממנה, נולד שנתיים קודם לכן בשנת 1897. ומאחר  ומצאנו  בבית  הקברות היהודי הישן ביפו עוד  שני קברים של  טאג'יר ,   לונה  ואברהם , משמע כנראה  שהסבא וסבתא  ירדו ליפו  ב1893 יש ויכוח במשפחה, אולי יש  עוד דוד אחד שקבור שם בבית הקברות ביפו, אבל זה לא  בטוח . לפי  זה אנו יודעים  שסבא  שמואל חזקיה  ירד ליפו  ב1891 או ב1893. 

היה לו  כסף, והוא  קנה חנות למכירת רהיטים  ברחוב  בוסטרוס  וגם עסק  יחד עם שותף בבורסקאות, ורכישת עורות ועיבודם , כמובן  בצד הפיננסי של המקצוע. אמא שלי סיפרה  שהיתה הולכת עם  סבא, לראות איך מטפלים בעורות על שפת הים מקום שהיום  הוא פרק מול בנין התעשינים.

משפחת  טאג'יר  גרה  ברחוב  יפת  פינת רחוב החלפנים ,  ליד השער העתיק  של יפו ,ומול הפיתות של אבואלעפיה שעד היום יש  ויכוח מאיפה השם? כי יש אומרים שיש גם לערבים ממרוקו ישנו השם הזה. ויש אומרים שהסבא של הסבא של אלה שביפו, היה משרת בחצר של הרב אבולעפיה, זה שהגיע לארץ מאיסטמבול עם חסידיו וישב  בטבריה,הרבה, הרבה לפני שהיו  בארץ מושבות של הברון , או ציונות או  קיבוצים. והמשרת  המושלמי ההוא  מטבריה, לקח איתו את השם ועבר ליפו, והוא  אבי הפיתות של היום. מיפו עברה משפחת טאג'יר לשכונת זרח ברנט ומשם לאחוזת  בית . שם בנו ביתם ברחוב  שדרות  רוטשילד מספר 3. הבית הראשון בעיר תל אביב  שהיו לו שתי קומות .

בינתיים  סבא  הפסיד את העסק והבית,  בגלל  שאחיו ניסים ביזבז את הכסף שלהם  בחו'ל, וסבא עבר לעבוד בחברה  קדישא של  עירית תל אביב  ברחוב יבנה ,ועבר לגור ברחוב  יפו תל אביב , שם בקומה  שלישית  גר שנים רבות .

בבית ההוא  הזכור  לטוב  צמחנו ובילינו אנו,  כ- 14 בני  דודים לשמונה בנים ובנות  שנשארו בחיים במשפחה. אחרי מותו של מרקדו  בגיל 13  ביפו. בחדר  הגדול  היה  שולחן אוכל  גדול עם  מפה כתומה. ארון  גדול, בצד מיטה-ספה עם  כריות  צד מכוסה בכיסוי מיטה צבעוני של בד מעיין קטיפה וציורים של חסידות ועצים, על הספה הזאת היינו משתעשעים כל אחד על פי גילו ומיזגו. בקיץ לקראת  חג השבועות   התחילו להופיע האבטחים, הראשונים שבהם הגיעו מאזור עזה, ונקראו  "בטיח אל רזאזווי"(אבטיח  מעזה) יחסית אבטיחים  קטנים , גם מילונים הגיעו. אבטיחי המללי היו גדולים , מתוקים מהצפון עם גרעינים גדולים. בדרך  כלל היתה עגלה  רתומה לחמור , שעברה  ברחובות העיר והכריזה  בקול  גדול "אבטיחים, מילונים". אבל לסבא  היה  סידור  אחר, הוא  היה  קורא למוחמד, הכושי  מיפו שיש לו  גמל, ואומר לו שיביא חמישה שישה אבטיחים ומילונים ויעלה אותם  הביתה לקומה  שלישית,  מוחמד היה בא ,הולך לפני  הגמל,  מהשוק שליד השעון  ביפו, שם היו ערמות של אבטיחים ומילונים שהגיעו מקצווי ארץ. מוחמד הגיע  עם  הגמל נעמד  בכביש על יד הבית של סבא ,עושה  ברררררר   לגמל .הגמל התישב (הבריח) בפישוק  רגלים מהשקים  שלצידי הגמל הוציא  עבד את  האבטיחים והעלה אותם שניים שניים לקומה  שלישית , סבא עמד  בכניסה והראה לעבד, לעבר מתחת לספה. את כל האבטיחים גילגל יחד עם  המילונים אל מתחת למיטה. שילם למוחמד. למטה  בכביש  כבר היתה  מהומה  וצפירות של  מכוניות , על חסימת הכביש על ידי הגמל. מוחמד  שוב עשה לגמל ברררררר , רק אחרי  שעלה עליו , הגמל התרומם והלך לאיטו  מערבה , ולא  היה איכפת לו בכלל מהטרומבילים  שצפרו מאחוריו , כי  גמל שומע רק כשאומרים לו  בררררר. ולא צפצופים  – הלך.

אחרי  הצהרים  הגענו אנו הנכדים, אל  ביתו של  סבא. לא  כולם חלק בלבד. הדבר הראשון שעשינו היה לקפוץ על  הספה שבסלון , עוד לא  הספיק  סבא להגיד מילה , נופצו  שני אבטיחים ומילון מתחת למיטה  מהקפיצות. אם היה לסבא מקל  ביד בטח היה מראה לנו את  נחת זרועו.  ברחנו והתחבאנו  בחדר השני  מתחת למיטות האפריון  של  סבא ושל  סבתא. סבתא  רק  אמרה  " אדיו סיניור  דל מונדו"  (אהה  אלוהים   אדון  העולם.)  סבא  אמר  מה  שהוא  שהסוף שלו היה  "…דה לה  קריו", מאחר והיינו מתחת למיטות , אין לי ידיעה איך  טופל הכשל של פיצוץ האבטיחים  ומילון . חזרנו לסלון לאחר שירד המתח בסביבה ועוד הספקנו לאכול חלק מן השברים של הפיצוץ האחרון ,תערובת של אבטיח ומלון (העונש  של כולנו היה שלא קיבלנו הפעם גבינה מלוחה   – זאת שהולכת טוב מאד עם אבטיח מתוק). אבל  כשגומרים אבטיח  זה עוד לא נגמר , כי מה עושים  עם  האבטיח והמלון ?  חשבתם שאכלתם ונגמר  הסיפור . אז לא. את הגרעינים  של האבטיח יורקים  מהפה  ואוספים  בצלחת,  כמה  שהם יותר  גדולים  יותר  טוב . סבתא  לוקחת אותם ,ורוחצת אותם  במטבח ,היטב מהרוק שלנו, ואחרי זה פורשת אותם על מגש מפזרת מלח ושמה את המגש בחוץ  בבלקון  שיתיבשו. את גרעיני המילון אוספים בדרך אחרת ,חותכים את המילון לחצי , ומוציאים את כל הגרעינים לצלחת ,וגם אותם  שוטפים היטב במטבח ומיבשים  בשמש.אחרי הפיצוץ ואחרי  האכילה ,נותרנו עם מה שנשאר, שקית של גרעיני אבטיח מלוחים . המתאימים  מאד מאד לפיצוח כשיושבים על הבלקון  אוכלים פפיטס , ויורקים את הקליפות לרחוב. שימוש  נאות ובריא.אבל מה עושים  עם גרעיני  המילון? אז  ככה: לוקחים  ג'רה  עם  פתח  רחב  למעלה  ממלאים  במים  קרים.  מכניסים את  גרעינים למכתש מתכת  כבדוכותשים אותם היטב היטב. מעבירים אותם  כתושים ,לשקית מבד  של קיילה, נגד  יתושים, מין רשת דקיקה כזאת , ותולים את השקית אל תוך הג'רה , תלויה  מבחוץ שלא תשקע, אבל  תהיה תלויה בתוך המים . אחרי הלילה  מוציאים את השקית סוחטים היטב היטב,  מוסיפים  שלוש  כפיות  סוכר   ומערבבים. …והתוצאה משקה  "שקדים" מצוין , הנקרא בשם הידוע  בסביבותינו "הפפינדה"  מאחר  שעשו אותו  מפפיטס של מילונים. לימים התחילו לעשות את אותו המשקה משקדים וקוראים לו  "רוזטה ",וזה  כבר  סיפור אחר.תנסו ליצר לעצמכם  פפינדה לראש  השנה…  תענוג  גדול.