ציונה תג'ר

"סיפורה של ציונה תג'ר ואחוזת בית היא תל אביב"

שיחה מרתקת עם דודה ציונה תג'ר הציירת העברית הראשונה של תל אביב.

"..נולדתי ביפו בשנת 1900, הורי באו לארץ עם סבא וסבתא מבולגריה מסופיה (גם של אימא שלי וגם של אבא שלי) , בשנת 1864 עוד לפני כל העלייה הבולגרית שליד ירושלים, אבא היה ציוני, אימא שלי הייתה נוהגת ללבוש עליה שלאלי שחור ומכוסה בפנים, מדוע? כי נשים היו מתהלכות ברחוב והערבים היו מציקים להם, ולערביות – לא!, אבא חבש תרבוש במאורעות של 1921 כשהפורעים באו מיפו והרגו 21 איש.

נורא היה לילדים : אנחנו היינו 8 ילדים בבית – זה חשוב, כשהלכנו למשל לבית מרחץ כי בבית לא הייתה מקלחת, היינו מתרחצים בפיילות (גיגיות ש.ת.) והיו שופכים עלינו מים, להתרחץ זה היה ביפו: היה בא הארבאנדי (עגלון בתורכית) עם כרכרה ועגלה וסוסים והיינו הילדים רבים בינינו מי יישב על יד הארבאנדי למעלה! כל אחד רצה לשבת שם … היינו הולכים לאמבטיות בבית המרחץ דבר שהיה מאורע חשוב, אימא הייתה מסדרת את הבגדים, וכולם היו באים להתרחץ – היו ימים לגברים והיו ימים לנשים, היינו יושבים שם, והיה אוכל והיו עושים בשבילנו באופן מיוחד –  הכל, כמעט שלקחנו את כל המקלחת/האמבטיה הזו בבית המרחץ  הזה בשביל המשפחה שלנו והילדים היו משתובבים…נכנסים פה ושם והלאה, זה היה מאורע חשוב באותם ימים.

בית המרחץ ברחוב פינס, מודעה משנת 1933.
מוכרי משקה "סוס" ביפו בשנת 1926

…למשל ביפו היו מוכרים גלידה – הם היו באים עם חבית קטנה למטה ברחוב, אנחנו היינו גרים בקומה שנייה, היו באים בבקר ושרים : "דונידורמא-יה"(גלידה בתורכית), "אני מוכר לכם גלידה ובואו לקנות ממני", או שהיו באים בבקר ומוכרים לנו סאחלב – עכשיו כבר מוכרים בכל המקומות, אז הם היו צועקים לנו סאחלב-שיפה, שיפה זה בבקר השכם, היו מוכרים את זה חם והיו שרים: "הבחורה היפה שנמצאת על הגג-תקני ממני ואני אמות!!!" (אני יודעת ערבית טובה), והיו באים בעגלות והיו מוכרים גם "סוס": זה מין משקה כמו קוקה קולה. קולנוע לא היה, סינימה לא היה, אבל היו מעבירים דבר ידוע – תיבות נגינה עם מוסיקה והילדים היו רצים איתם ברחוב ומשלמים איזה בישליק (מטבע תורכי) לראות ולהסתכל בסינימה הזו – תמיד ערבים ורק בערבית, אני למדתי ערבית כי היינו בארץ עותומנית והיו שיעורים בערבית.

כאשר אני נולדתי היו לנו שכנים ערבים, הבן של השכן הערבי חלה, הם האמינו שאם אישה יהודיה תניק את התינוק – אז הוא יבריא,השכנה נתנה להניק את הילד הזה לאמא שלי כי אני הייתי כבר בת שנתיים והוא הבריא ומאז היינו כמו אחים. בשנת 1937 הייתה לי תערוכה במוזיאון דיזינגוף (בשדרות רוטשילד ש.ת.), בחזרה הביתה הוצאתי את התמונות החוצה ובקשתי מבעלי ללכת להביא את הארבאנדי (העגלון), הגיע עגלון ושאלתי אותו בערבית תגיד כמה כסף אתה רוצה? ענה לי בערבית : "ביני ובין אחותי יש הבדל?", יצאתי מהמוזיאון "יה-מחמאד!" והתנשקנו, זה היה הבחור שקראתי לו אחי , הוא לקח את התמונות הביתה ולא רצה לקבל אף פרוטה, ככה היו היחסים פעם בין הערבים ובינינו.

הדיליג'נס שהיה מסיע נוסעים ליפו מצולם ברחוב הרצל פינת שד' רוטשילד בשנת 1911
שדרות רוטשילד פינת רחוב הרצל, קיוסק האחים רובננקו בשנת 1922

הקיוסק הראשון והשדרה: היה לנו קיוסק בשדרות רוטשילד עם רחוב הרצל, היינו הולכים לקנות שוקולד טובלר אצל יוסף, היינו אוספים תמונות של טובלר והיינו אנחנו הילדים מחלקים את השוקולד בינינו– אני זוכרת שהייתה תמונה של הכלב הלבן שהיה יקר מציאות. הטיול הגדול שלנו (הילדים) היה מהרכבת עד גימנסיה הרצליה, הטיול במוצאי שבת שלנו היה לאכול גרעינים ולהסתובב מפה לשם. אני זוכרת כשבא כבר ביאליק הוא היה יושב בשדרות רוטשילד מול הבית שלנו, היו ספסלים בשדרה והיה בא יושב עם מה שמו? כן, אחד העם ודברו ביניהם באידיש, בהפסקות מבית הספר הילדים מהגימנסיה היו מסתובבים ומטיילים שם. פעם אחת הסתובבו מסביב לספסל של ביאליק בלי סוף והטרידו אותם ולא נתנו להם מנוחה, בסוף ביאליק אמר :"מה אתם מחפשים פה?" ואז כולנו ענינו: "אנחנו מחפשים את השפה העברית".

גדוד מגיני השפה העברית: מסתבר שהדודה ציונה הייתה אחת הראשונות שהתגייסה לגדוד מגיני השפה העברית, ובמשך הזמן גם הפכה לאחת מהאחראים להפעלת חברי הגדוד, (ש.ת.) "אני הייתי אחת מגדוד מגיני השפה העברית, היינו הולכים באלנבי על יד חוף הים, שם היו ה"שומר הצעיר" ותמיד דברו אידיש באסיפות, היינו זורקים עגבניות וביצים ולא נתנו להם לדבר אידיש, עד שהתחילו לדבר עברית, כעסו עלינו וצעקו לנו חוליגנים וכל מיני דברים כאלה, אבל בסוף התחילו לדבר באסיפות שלהם עברית. בגדוד מגיני השפה העברית היו המחנכים והמורים שלנו מהגימנסיה, הם היו מלווים אותנו, והיינו מחלקים פתקאות: "עברי – דבר עברית!", היינו הולכים ברחובות ושמים לכל אחד שמדבר שפה אחרת בדש הבגד פתקה כזו. אני זוכרת שהייתי הולכת לשוק הכרמל ושם היו צועקים: "מרנצס, קרטופלאך" – אולי זה מתאים לערבים, אתם רוצים לצעוק תצעקו בעברית, אז היינו הולכים אנחנו מגיני השפה, כמה נערים ונערות, והיינו שמים פתקאות על כל הירקות בעברית והיינו מבקשים אותם שיצעקו בעברית: תפוחי אדמה, תפוחי זהב או תפוזים, אלה היו הדברים הראשונים שלנו, פחות או יותר.

גדוד לוחמי השפה העברית בתל אביב בצילום משנת 1918, ציונה כבר בת 18 (בשורה רביעית מלמטה ראשונה מימין מתחת לעמוד)
ציונה בתחילת שנות העשרים.

איך אהבו בתל אביב? אהבו על חוף הים בלילה או תחת השיקמה על הירקון, זה המקום שאליו היו הולכים הבחורים והבחורות, או-הה השירים האלה, היינו שרים אותם עם השומר בפרדס או בגן, אני שרתי כי ידעתי גם ערבית, אחר כך תרגמו מה שמוכן, אדמון הוא היה מושפע מהשירה הערבית "יה חלילי יה עמאלי – העבודה היא כל חיינו מכל צרה היא תצילנו".

הגדוד העברי:כאשר התנדבו לגדוד העברי זה היה בשדרות רוטשילד, בחורים שבאו מכל המקומות, גם מאמריקה, קיבלנו אותם בכל הבתים והם היו האורחים שלנו כמו הילדים שלנו, בכלל הייתה משפחה, הייתי הולכת למשל לנויימנים, סבא וסבתא של נויימן המדענית, הם היו חברים שלי, היינו הולכים לשם, אוכלים שם מלפפונים חמוצים וכל מיני ונותנים אחד לשני דרך הגדר , זה היה בית אחד כולם היו כמו אחים"

אברהם כץ עוז,רעייתו אילנה וכל ה"שבט" של צאצאי הכצ'ים - נכדי ציונה.
ציונה עם בנה אברהמי, אברהם כץ עוז בביתה בתל אביב.

ציונה -הציירת העברית הראשונה

ציונה תג'ר (1900- 1988)

מאת: צבי תדמור

ציונה תג'ר נולדה בשנת 1900 בעיר יפו, כבת בכורה למשפחת שמואל וסולטאנה טג'ר (טאג'יר). בילדותה למדה בבית הספר לבנות בנוה צדק, בסמינר למורים ע"ש לוינסקי ובבית הספר אליאנס. מורה האמנות הראשון של ציונה תג'ר היה היה אברהם אלדמע מראשוני הבוהמה הארץ ישראלית. את לימודי הציור המשיכה בסטודיו של יעקב פרמן, בגימנסיה הרצליה בתל אביב ובשנת 1921, החלה ציונה ללמוד בבית ספר לאמנות בצלאל בירושלים. ציונה נמנתה עם התלמידים שהתנגדו לשמרנותם של בוריס שץ ואבל פן ולראשונה הציגה ציונה את יצירותיה "בתערוכה האמנותית הראשונה" של פרמן בגימנסיה הרצליה בתל אביב הקטנה.

בשנת 1924, בעקבות מאמץ משפחתי משותף נסעה ציונה ללמוד ציור בפריז. כאן נחשפה לראשונה לעולם האמנות הצרפתי והאירופאי ולאסכולות המודרניות. ציונה למדה באקדמיה לציור של אנדרה לוט אשר השתייך לקבוצת הקוביסטים – "חתך הזהב". לאחר שנתיים חזרה לארץ והצטרפה לקבוצת האמנים המודרנים, לאסכולת ארץ ישראל – פלדי, רובין, זריצקי, לובין, שמי, גוטמן, גליקסברג, וליטוינובסקי, הלא הם קבוצת המתמרדים הראשונה ב"אסכולת בצלאל". בתערוכות שהציגו זכו אז לפרסום רב- בתיאטרון האהל, במגדל דוד בירושלים ועוד. קבוצה זו, נהגה להיפגש תדיר במעונם של בת שבע ויצחק כץ שהיה בית וועד לציירי ופסלי הארץ ומפגש בוהמה בו נועדו עיתונאים ומשוררים, ציירים ופסלים. כאן פגשה ציונה את מישל (מרדכי) אחיו של יצחק כץ, ובתחילת 1934 בני הזוג נישאו. בסופה של אותה שנה, נולד לשניים בנם היחיד אברהם. לימים חבר כנסת ישראל ושר החקלאות אברהם כץ עוז, ממקימי קיבוץ נחל- עוז.

מישל וציונה כץ שנת 1934.

בתחילת שנות השלושים חזרה ציונה תג'ר אל אנדרה לוט לתקופת לימודים נוספת בסטודיו שלו ובסטודיו – גרנד שומייר. בשנת 1931 ערכה תערוכת יחיד בגימנסיה הרצליה "פורטרטים במסגרת". גם בפריז השתתפה ציונה בתערוכות ואף בקהיר בשנת 1938 בגלריה פרידמן- גולדנברג. בשנת 1942 התנדבה ציונה תג'ר לצבא הבריטי- מלחמת העולם השנייה היתה בעיצומה, וסכנה ריחפה על הישוב היהודי בארץ ישראל. יחד עם מאלפיים בנות היישוב (ועם ארבעת אחיה שהתנדבו גם הם) גויסה ציונה לאחת מפלוגות ה- ATS. תחילה מילאו הבנות תפקידי משרד שונים, באלכסנדריה שבמצרים ובהמשך הוכשרו כנהגות אמבולנסים ותובלה בשנת 1944 השתחררה ציונה מהצבא, חזרה לתל אביב וערכה תערוכת ציורים מקיפה באולם הכניסה של תיאטרון "הבימה" בתל אביב. בתערוכה הציגה את ציוריה מהווי החיילות בצבא הבריטי. בשנת 1948 ייצגה ציונה תג'ר את ישראל בביינאלה בוונציה, איטליה ובשנת 1950 חזרה לצייר בפריז. בשנת 1951 הציגה בפריז בגלריה ז'ק תערוכת יחיד בשם – "נופי ישראל". בשנת 1960 נערכה תערוכה רטרוספקטיבית של ציונה תג'ר בביתן הלנה רובינשטיין של מוזיאון תל אביב. בשנת 1978 השתתפה בתערוכת אמנות ישראל – 30 לציון שלושים שנות המדינה במוזיאון תל אביב.

בשנת 1952 הקימה יחד עם קבוצת ציירים חשובה את קריית הציירים בצפת והתיישבה בה בנוסף למגוריה בתל אביב, זאת בנוסף לפעילות ענפה באגודת הציירים והפסלים יחד עם הציירים- זריצקי, שמידט, קסטל, גליקסברג, סיגרד. ציונה תג'ר ערכה למעלה מארבעים תערוכות יחיד, לקחה חלק בתערוכות משותפות רבות והוציאה לאור שני אלבומי ציורים בהוצאת מסדה. לאחר פטירתה, בשנת 1988, וביוזמת בנה, אברהם כץ-עוז, נערכו שתי תערוכות רטרוספקטיביות מקיפות: האחת במוזיאון הפתוח- תפן בגליל המערבי בשנת 1990, והשנייה במוזיאון תל אביב לאמנות בשנת 2003. בשנת 1992 נערכה תערוכה מקיפה של ציורי הזכוכית של תג'ר במוזיאון הכט בחיפה. כפי שכתבה עליה האוצרת כרמלה רובין: "…ציונה תגר הותירה אחריה ציורים, שהמובחרים שבהם נחשבים לחלק מציור הישראלי הקנוני. היא היתה ממניחי היסוד לאגודת הציירים והפסלים, משתתפת קבועה בתערוכות הכלליות של אמני הארץ, כלת פרס דיזינגוף (1937) נציגת ישראל בבייאנלה בוונציה (1948) ומראשוני קריית האמנית בצפת. אין ספק כי שמור לה מקום של כבוד בכותל המזרח של האומנות הישראלית, אבל גם בתוך הקבוצה הנבחרת של ראשוני האמנות הארצישראלית היא מתייחדת בשני דברים: בהיותה אישה ובהיותה ילידת הארץ".

נמל יפו - ציונה תג'ר.
ציונה עם נחום גוטמן שנת 1961.
ציונה עם יוסף זריצקי שנת 1933.
ציונה עם יוסף קונסטנט שנת 1950.
קבוצת אמני תל אביב. משמאל לימין: יוסף זריצקי, אריה לובין, יונה צליוק, ראובן רובין, ציונה תג'ר, פנחס ליטבינובסקי , עומד, שני מימין, יצחק כץ, ברוך אגדתי ויצחק חזין, שנת 1925.
תעודת "אגודת האמנים העברית" שנת 1930.
חוגגים בתל אביב - בין החוגגים בחבורה התל אביבית ציונה תג'ר עם סיגריה בפה, מוסיה בוגרשוב במרכז, והצייר צרפין מוזג משקה, בשנת 1920.
תערוכת "אמנים מודרניים" באולם ה"אוהל" בתל אביב, ציונה על כסא בלבן משמאל.

אמנות ומשפחה

ציונה מציירת את אחותה שושנה.
ציונה עם אחותה שושנה ואחיה יוסף-ישעיה.
ציונה מציירת את אחיה יוסף.
ציונה עם סבתא סולטנה בחוף יפו בשנת 1930
ציונה מציירת את סבתא סולטנה.
ציונה מציירת את בעל אחותה מרים - אברהם איכר.
ציונה מציירת את אחיה ברוך.
ציונה וברוך בשנת 1929.
ציונה מציירת ביפו ליד מסגד הים.
ציונה מציירת את אחותה מרים.
ציונה עם אחותה מרים עומדת ואחותה שושנה יושבת בשנת 1924.
ציונה מציירת את מירי בת אחותה שושנה.
ציונה מציירת את בנה אברהמי.
ציונה עם בעלה מישל ובנה אברהמי בשנת 1939.
ציונה מציירת את בעלה מישל.
נוכחותו הפעילה של המשורר נתן זך באמנות הישראלית, הינה נוכחות שקשה למצוא לה מקבילה ותקדים בין משוררים וסופרים בישראל (גדעון עפרת), נתן זך התייחס לאמנות החזותית בשיריו, הוא כתב על ציור, על פיסול, רישום וכתיבה, הוא כתב על ציירים צעירים ומבוגרים כאחד, את השיר על ציונה כתב כמחווה לציירת (ש.ת).
תעודת יקיר תל אביב אשר הוענקה לציירת ציונה תג'ר
בול מציור של ציונהבשנת 1982.
ציונה בת 18.
רחוב ביפו-ת''א על שמנ של ציונה.
ציונה מציירת דיוקן של השחקנית חנה רובינא 1927
ציונה מציירת את המשורר אברהם שלונסקי
ציונה מציירת את המשוררת אסתר ראב
ציור של הצייר ראובן רובין שצייר את חברתו ציונה תג'ר.
פתיחת תערוכה בת'א ציונה יושבת משמאל בשנת 1932.
פתיחת תערוכת ציונה תג'ר במוזיאון תל אביב ב - 30 לאוקטובר 2003
ציונה מציירת בית קפה ערבי ביפו.
ציור מים מעלה אילת - ציונה תג'ר.
הליצן - ציונה תג'ר.
ציונה מציירת את המשורר אורי צבי גרינברג, שנת 1925.
ערבי נושא מים - ציונה תג'ר.
שכונת נוה צדק בת''א - ציונה תג'ר.
ביתה של ציונה בצפת.
ציונה מציירת בצפת, שנת 1954.
ביתה של ציונה בת''א, רחוב פינסקר 10 על הגג.

השארת תגובה