שושנה הקנברוך (תג'ר) בתו של שמואל טאג'יר נולדה ביפו בשנת 1907, למדה בבי"ס לווינסקי בנוה צדק, בצעירותה יצאה לעבוד לעזור למשפחתה, עסקה בהתנדבות בטיפול בחולים, בגלל האירוע המשפחתי בשנת 1927 כשאחותה הגדולה ציונה נדבקה בטיפוס וד"ר חיסין (הרופא של אחוזת בית) אמר לה: "את עכשו הבת הגדולה בבית, אדריך אותך איך לשמור על המשפחה מהידבקות, צריך לשפוך הרבה ליזול בשירותים ולשמור על נקיון במאכלי המטבח", ציונה הועברה לבי"ח הדסה ברחוב בלפור ואז גם חזקיה אחיה הצעיר נדבק בטיפוס והועבר לבית החולים ברחוב נחלת בנימין, הפכה שושנה לאחות פרטית שישבה לידו, סעדה אותו וגם חולים רבים אחריו במשך שנים רבות, היא למדה תפירה כדי לעזור למשפחה, ואז כפרס על התמדתה וחריצותה שלח אותה סבא לחופשה של חודש בבירות שבלבנון לקרובי משפחה. את בעלה גבריאל הקנברוך פגשה כשבא לטיפול רופא בזמן שנשברה לו עצם השכם (כשנפל מחמור בעת שנרדם מעייפות כי עבד בסלילת כבישים) הוא בא לבקר אותה בת"א, החתונה נערכה בשנת 1934, גבריאל היה מהנדס שעלה מגרמניה בתנועה החלוצית, הוא הקים את ביח"ר "תגום" והיה מראשוני תעשיית הגומי בארץ ישראל. לשושנה וגבריאל נולדו שני ילדיהם: יוסי (פיץ) ומירי.
כיצד ניצחו את המוות בבית משפחת תג'ר (מאת שמוליק תגר)
דודתנו שושנה טג'ר – הקנברוך הייתה נערה יוצאת דופן בצעירותה, בעוד שכל בני המשפחה עסקו בעניניהם, היא התעסקה רק במשפחה עצמה, שושנה כתבה יומן, שושנה כתבה מכתבים לאחיה ולאחיותיה, שושנה עזרה לסבתא עם הקניות ודאגה לילדים הקטנים שהסתובבו בבית סביבה. היא הייתה מעין ציר מרכזי בתוך בית הומה אדם, כשהוריה עסוקים בקיום המשפחה ואחיה הגדולים בעבודה היא עמדה בפרץ וממש ניהלה את החיים בבית.
הסיפור הזה איננו מוכר במשפחתנו, אף אחד לא ידע שביוני יולי 1928 כמעט איבדה המשפחה שניים מילדיה: את ציונה שחלתה בטיפוס הבטן ואת אחיה הקטן חזקיה שנדבק אף הוא. תל אביב של אותם שנים הייתה עדיין עיר בבניה, עיר חדשה שהסדרי הבריאות, המים והשירותים לא היו מפותחים, וממילא היו מחלות ויש לזכור אז לא היו תרופות וכשמישהו חלה סיכוייו לשרוד היו קטנים, עשרות מבני יפו ותל אביב נדבקו בטיפוס הבטן וטיפוס הבהרות ורק חלק קטן נותר בחיים, וזה הסיפור כפי שמספרת אותו דודתנו הצעירה כשהייתה בת 21, הוא מופיע במכתב שכתבה לאחיה הגדול ברוך שלמד רוקחות בשוייצריה.
"ברוך, שני האחים שלך היו לפני חודש ויותר בעולם המתים מאשר בעולמנו, ציונה חלתה לנו בטיפוס הבטן, שכבה בבית החולים כחודש וחצי, היו לילות שהרופאים כבר התייאשו ממנה וכמובן שכולנו היינו כמו משוגעים, אבל הודות לרופא המצוין ד"ר אביגדורי שהיה ב"הדסה" הוא הצליח להציל אותה אחרי שהיא הייתה בעולם שכולו טוב והחזיר אותה לחיים. קודם שתלך לבית החולים, היא חלתה בבית כשבועיים ואנחנו שמרנו עלה לילה ויום, אפילו לזבובים אסור היה לזמזם כי זה הרגיז אותה, את הילדים שלחנו לדודה אמדה וישבנו לידה במשמרות – כל שלוש שעות התחלפנו, היא הקיאה כל הזמן עד שלקחו אותה לבית החולים ואז נפלנו כמו הרוגים, מצבה הורע ואז עבר המשבר והמצב החל להשתנות לטובה. אתה יכול לתאר לך מה נשאר מאדם שלא אוכל ולא ישן ובחום גבוה שלושה שבועות. מה נדבר? כל תל אביב הייתה במצב של דאגה, מי לא שאל עליה? בקיצור ברוך, ציונה נולדה לנו מחדש.
אחרי ששכבה ציונה בבית חולים עשינו כולנו זריקות נגד טיפוס, ובאו מהממשלה אנשים לעשות דיזינפקציה בכל הבית, אחרי 3 ימים מהזריקה – חזקיה שכב עם חום 39, הרןפא שבדק אותו אמר שיש לו טיפוס הבטן וצריך לקחתו מיד לבית החולים. תאר לך אותנו באותו הזמן ואת אבא המסכן שצריך להכין הכסף במזומן לבית החולים (כך היה גם עם ציונה!). איך שחושבים להוליך את חזקיה לבית החולים, בא אוטו עם "שופר" (נהג) שאומר ששלחו אותו מירושלים לקחת את אימא (סולטנה) ואת דודה אמדה מפני שהזקן מת (הכוונה לסבא ישעיצ'י), תאר לך את אימא המסכנה, אמרנו לה שהזקן חולה, אבל כשהגיעה לשם (לירושלים) , היא נשארה שם לכל ימי השבעה, ואת חזקיה לקחו לבית החולים."
בימים ההם לא היו ביטוחי בריאות לטיפולים ואשפוזים, אנשים היו צריכים לשלם במזומן עבור תרופות, עבור המיטה בבית החולים, האוכל וטיפולן של האחיות, העלויות היו בשמיים, להחזיק חולה אחד באשפוז היה יקר מאוד, אבל סבא שמואל היה צריך לשלם עבור שניים, ציונה וחזקיה יחדיו והם חלו בטיפוס – מחלה שדרשה שהיה ארוכה בבית החולים וזה אכן היה לנטל כבד על המשפחה.
ממשיכה שושנה: "היינו צריכים לרוץ לשני בתי חולים, כי הרופא אמר שאסור שיהיו שני אחים בבית חולים אחד, אז רצנו כל יום, שלוש ארבע פעמים מהאחד לשני, הצרה הגדולה הייתה שציונה לא ידעה שחזקיה חולה. והנה ביום שבת בבקר בא לנו השמש של בית החולים ואמר שנבוא מיד מפני שמצבו של חזקיה מיואש… אבא (שמואל) היה בבית הכנסת עם הילדים, אימא בשבעה בירושלים, מרים הלכה לבקר את ציונה, אם לא מתי על המקום בקבלי הידיעה – זה נס, מובן שתיכף רצתי כמו משוגעת לבית החולים והרופא אמר לי שהמצב מסוכן מאוד והוא בלי הכרה, רועד כל הזמן ומנסה לקפוץ מהמיטה, הרופא בקש ממני לשבת לידו כל הזמן וכך הייתה לו אחות לילה פרטית, לבשתי סינור של אחיות וישבתי לטפל בו, והנה אבא מגיע מזועזע, "מה קרה שושנה?" בארתי לו את המצב והוא ישב על ידו ושלח אותי לאכול, וכך כל השבת ישבנו לידו אני ואבא. לפני שבועיים המצב תוקן והוא התחיל להיות בהכרה, הוא עוד בבית חולים אבל אנחנו מקוים שבשבוע הבא יבוא הביתה. …נו, ברוך, כל זה עבר עלינו ואבא היה צריך לקבל את מכתביך ה"משמחים" אולם הוא נשא כל זאת בשתיקה. ברוך אני מקווה שלא תכעס עלי על כל זה ותאמר שזה מוסר של אחות קטנה, כמו שכתבת…
אחותך החובקת שושנה"
הערה חשובה: מסתבר שגם דוד ברוך חלה בנעוריו בטיפוס הבטן עם אחיו מרקדו, הוא כתב על כך בזיכרונותיו משנת 1909 כשהמשפחה הייתה גרה עדיין בנווה שלום שביפו (ליד תחנת הרכבת), הוא גם מציין שהבריא מהמחלה אולם אחיו מרקדו נפטר ממנה. אנחנו צריכים לזכור שלשמואל וסולטנה היו שלושה עשר ילדים. חמשת הראשונים אברהם, מרקדו, חיים-רחמים, לונה ומרדכי נפטרו בילדותם (רובם ממחלות). ושמונת הילדים שבאו לעולם אחריהם עשו חייל והקימו משפחות למופת אשר לקחו חלק בבנין מדינת ישראל.
שושנה הייתה הנפש המקושרת ביותר לסבא שמואל, הוא דאג לה, כתב לה, שוחח עימה בכל שעות היום והלילה, והיא מצידה נטלה על עצמה עוד ועוד ועזרה בכל מה שיכלה, נפל לידנו אחד ממכתביו של סבא הכתוב בכתב רש"י והמופנה לדודה שושנה.
תרגום מכתב רש"י של סבא שמואל לבתו שושנה :
לבתי היקרה שושנה – חיפה כ'א תמוז תרצ'א
עד עכשיו חיכיתי, אולי מחר אחותך תכתוב לך איזה מילים תשובה למכתבך שקיבלנו שבוע העברה. לדאבוני אף אחד מכם לא מתעניין.
את מכירה את טיבעם ובעיקר מרים.
על כן הנני להודיעך שכולנו ב"ה בריאים וחיים כמו שאת יודעת.
מציונה קיבלתי עוד היום מכתב, ומבקשת לכתוב לה מה נהיה בבית.
מה אכתוב לה, דאגות, מספיק אנחנו אוכלים.
אין לי מה להאריך במכתבי זה ואבקשך לכתוב לי איך את מבלה את הזמן ?
כי אנכי ביחד בשביל כולכם ומכתבכם יהיה לי לנחמת נפש.
אבקשך לקרוא לדוד ירוחם ואשתו תמר והילדים ומה שלומם.
ורוב נשיקות מאביך שמואל טאג'יר
(תרגם מרש"י שמוליק תגר.)
