מאת: שמוליק והראל תגר
חזקיה טג'ר נולד ביפו בשנת 1912 כבן שמיני להוריו שמואל וסולטנה טאג'יר, גמר לימודים בביה"ס המקצועי למסגרות של המזרחי בנוה צדק. חזקיה גידל יונים משנותיו הראשונות כנער ועסק בכך גם בתקופת הפנסייה, את כלובי היונים בנה בעליית הגג של בית סבא בשדרות רוטשילד מס. 3 ובחצר במחסן גידל תולעי משי. בצעירותו עבד ועזר לאביו בחנויות המשפחה ובמפעל לעיבוד העורות סמוך לחוף הים, נשא לאשה את שושנה בת משה אשולין שאף היא נולדה ביפו בשנת 1914, השניים גרו ברחוב החשמל ולאחר מכן ברחוב מונטיפיורי 44 ורק באמצע שנות החמישים עברו לקרית שלום עם שלושת ילדיהם: שמוליק, איתן ועדנה. מגיל 17 התנדב לפעול בתעשיית הנשק של ההגנה, במלחמת השחרור היה אחראי על הכנת המשוריינים לצה"ל (בעיקר לשיירות), אח"כ עבד כמסגר בחברת החשמל בתל אביב עד ליציאתו לגימלאות.
… והיתה פעם בנעוריו שחזקיה כמעט ונפטר, מספרת הדודה שושנה במכתב לדוד ברוך משנת 1928: "… אחרי שציונה אושפזה בבית החולים עשינו כולנו זריקות נגד טיפוס, ובאו מהממשלה אנשים לעשות דיזינפקציה בכל הבית, אחרי 3 ימים מהזריקה – אחי חזקיה שכב עם חום 39, הרופא שבדק אותו אמר שיש לו טיפוס הבטן וצריך לקחתו מיד לבית החולים. תאר לך אותנו באותו הזמן ואת אבא המסכן שצריך להכין הכסף במזומן לבית החולים (כך היה גם עם ציונה!). איך שחושבים להוליך את חזקיה לבית החולים, בא אוטו עם "שופר" (נהג) שאומר ששלחו אותו מירושלים לקחת את אימא (סולטנה) ואת דודה אמדה מפני שהזקן מת (הכוונה לסבא ישעיצ'י), תאר לך את אימא המסכנה, אמרנו לה שהזקן חולה, אבל כשהגיעה לשם (לירושלים) , היא נשארה שם לכל ימי השבעה, ואת חזקיה לקחו לבית החולים. היינו צריכים לרוץ לשני בתי חולים, כי הרופא אמר שאסור שיהיו שני אחים בבית חולים אחד, אז רצנו כל יום, שלוש ארבע פעמים מהאחד לשני, הצרה הגדולה הייתה שציונה לא ידעה שחזקיה חולה. והנה ביום שבת בבקר בא לנו השמש של בית החולים ואמר שנבוא מיד מפני שמצבו של חזקיה מיואש… אבא (שמואל) היה בבית הכנסת עם הילדים, אימא בשבעה בירושלים, מרים הלכה לבקר את ציונה, אם לא מתי על המקום בקבלי הידיעה – זה נס, מובן שתיכף רצתי כמו משוגעת לבית החולים והרופא אמר לי שהמצב מסוכן מאוד והוא בלי הכרה, רועד כל הזמן ומנסה לקפוץ מהמיטה, הרופא בקש ממני לשבת לידו כל הזמן וכך הייתה לו אחות לילה פרטית, לבשתי סינור של אחיות וישבתי לטפל בו, והנה אבא מגיע מזועזע, "מה קרה שושנה?" בארתי לו את המצב והוא ישב על ידו ושלח אותי לאכול, וכך כל השבת ישבנו לידו אני ואבא. לפני שבועיים המצב תוקן והוא התחיל להיות בהכרה, הוא בבית חולים אבל אנחנו מקווים שבשבוע הבא יבוא הביתה".
זו הייתה תקופה אחרת: כנערים צעירים ביפו ובאחוזת בית היו הילדים צריכים לעבוד בעסק של סבא ולתרום גם הם לחוסן המשפחתי: "ברחוב בוסטרוס ביפו הוקמה חנות רהיטים גדולה", מספר חזקיה (אבא שלי), "היא נוסדה עוד בשנת 1890 והייתה קרובה לנמל יפו, בארץ לא היו נגרים לריהוט והרהיטים הובאו מגרמניה ומאוסטריה לנמל: עגלות ילדים, כסאות, שולחנות ומיטות אפיריון מפוארות אותם הייתי צריך לפרוק מעגלות רכבת הטרנזינה שדחפתי מהנמל לחנות ברחוב בוסטרוס, אבל עוד לפני עסקי הרהיטים הוקם בית המלאכה לעיבוד עורות בשותפות עם חודורובסקי, השתמשנו בעורות גמלים, כבשים ובקר אותם היינו שולחים לעיבוד לתורכיה וכשחזרו לארץ נמכרו ליצרני הנעליים ולסנדלרים, אבא היה שולח אותי עם 40 גמלים לאסוף את העורות בארץ ולהביאם למפעל בשפת הים שם פיקח על העבודה אחי הגדול אשר, והייתה לנו גם חנות בירושלים שם נמכרו הרהיטים שהבאנו מאירופה על ידי דודי יעקב, ועוד חנות ביפו נוספת לתופינים, שם מכרנו סוכריות, ממתקים ושוקולדים שכולם הובאו באניות אל נמל יפו".
ממשיך וכותב הראל תגר, נכדו של חזקיה על סבא שלו: " בשנת 1929 מסיים חיזקיה את לימודיו בבית הספר המקצועי המזרחי בנווה צדק.הוא מסיים לימודיו במסלול מסגרות ומכניקה עדינה וזאת לפי עדויות בני המשפחה וזכרונותיהם למרות שאין בנמצא תעודות המעידות על הסמכה זו. בתום לימודיו והוא בן 17 מתחיל חזקיה לעבוד כאזרח עובד צבא בסדנא הצבאית של חיל ההנדסה הבריטי שהיתה ממוקמת בבסיס "סרפנד" שליד רמלה והיתה מופעלת כולה בידי אזרחים תושבי פלשתינה ואנגלים ועליהם פיקח קצין אנגלי ששמו היה ה"מייג'ור". חיזקיה היה מנהל מחלקת התנורים, אחראי על תיקון וייצור "תנורי יציקה" אותם ייצרו ותקנו בסדנא עבור כל מטבחי הצבא הבריטי שבאיזור. חזקיה היה ידוע כמנהל קפדן, נוקשה המתכנן את העבודה היטב ומקפיד על רמת הביצוע. בתקופה זו גם המציא חיזקיה את "צלחת האש": מתקן לחימום מהיר של מים לרחצה שיכול להקרא אולי אב הטיפוס הראשון של הגייזר המודרני לחימום מים. בתקופה זו "שרת" חיזקיה במקביל כחבר בהגנה ובלילות היה הולך לפעולות ופעילויות להן נדרש אם כי לא נמצא בעדויות ובזכרונות זכר לפעולה מיוחדת הראוייה לציון".
ממשיך לכתוב הראל תגר: "בעבודתו בסדנא היה חיזקיה "אחראי" ל"גניבה" : גניבת לוחות מתכת לצרכי ההגנה והבטחון של הישוב היהודי. מדברי דודנו אברהם שעבד עימו עולה כי חיזקיה יחד עם העובדים היהודים בסדנא היה מנצל את נסיעות ההובלה של התנורים בין המחנות הבריטים ל"גנוב" מתכת, רצפת המשאיות היתה מכוסה בעשרות לוחות מתכת 3 מ"מ עליהן הונחו התנורים ובמהלך הפסקות האוכל אותן תכנן בקפידה חיזקיה לנהגים פרקו אנשי הישוב היהודי את המתכת והחזירו את התנורים בלי שמישהו יבחין במעשה. מותר לציין שאת אישור המעבר החופשי החתום בידי שירות הבטחון האנגלי השיגו חזקיה ואברהם לאחר שזה האחרון קיבל את האישור ממפקד מחנה "סרפנד" בדרגת קולונל בזכות העובדה שחיזקיה תיקן בעבורו רובה מיוחד המתקפל לצורת כסא-רובה לו חרט חיזקיה נוקר חדש וכך זכו לאמון הקולונל. מסופר עוד כי חזקיה וחבריו גנבו את מפת המחנה ממשרד האחראי היהודי מר אלדרותי והעבירוה להגנה ואף ברבות הזמן בזכות כישורי חיזקיה שפרץ כספת לבקשת המייג'ור האנגלי הצליחו חברי ההגנה להשיג מפה חדשה ולהסתיר לחלוטין את עובדת גניבת המפה המקורית. ארוע אותו נדרש לציין הוא פציעתו של חיזקיה בשנת 1942 מרסיסי הפצצה של מטוס איטלקי בתל אביב באיזור רחוב מלצ'ט: חיזקיה טייל עם בנו בכורו שהיה בן שנתיים ובזמן ההפצצה נפגע מרסיסים בעוד בנו יצא ללא פגע, לאחר שהחלים חזר לעבודתו בסדנא. בתחילת שנת 1947 הפסיק חיזקיה את עבודתו בסדנת חיל ההנדסה הבריטי ועבר לעבוד בחברת "מגן צ'טווד" –חברה לשריון כלי רכב בלוחות מתכת, עבודה בה עבד יומם וליל תוך שהוא קונה לו שם של "בונה משוריינים" , אין לנו ודאות גמורה לגבי משך הזמן בו עבד חיזקיה בחברה ורק לגבי העובדה שעסק בייצור משוריינים אין מחלוקת. ב1948 או 1951 בסיום העבודה בחברת "מגן צ'טווד", התחיל לעבוד חיזקיה בחברת חשמל שם המשיך לעבוד עד ליציאתו לגמלאות . בעבודתו בחברת חשמל היה אחראי על עבודות המסגרות והברזל בחלק גדול מהקמת תשתית החשמל בארץ ישראל".
הראל תגר: כשבאים לבחון מדוע לא שירת חיזקיה בתקופה זו בפעולות או בקרבות שהתחוללו בארץ אנו מוצאים ע"פ העדויות והכתובים שאפשרות שכזו אפילו לא עמדה על הפרק: העבודה בשריון רכבים ובחברת חשמל נחשבה לעבודה חיונית שבעטייה לא גוייס ולא נדרש ואף יש אומרים חוייב להשאר בה בעדיפות על פני יציאה לקרב. אסכם פרק זה וסוגייה זו בדברים שכתב בן אחותו (הציירת ציונה תג'ר) שר החקלאות וחבר הכנסת לשעבר אברהם כץ –עוז בספר "חותם תגר": "המשפחה הלאומית של הורים והאחים והאחיות טאג'יר לא יכלו שלא למנות את האח חיזקיה ולהקנות לו תפקיד מפתח בטחוני, הרי כולם היו בצבא הבריטי, כולם היו בהגנה, כולם היו בנוטרים או באצ"ל או בלח"י ומה היה חלקו של כל אחד הרי רשומים הדברים בספר דברי הימים של משפחת טאג'ר…..אבל איפה היה הדוד חיזקיה? ש,ש,ש,ש…- הדוד חיזקיה היה בהגנה מה שקראו במלחמת העולם השניה, תעשיית הבטחון של מלחמת השחרור, לכן בעת ההיא לייצר משוריינים זה בערך כמו לייצר היום טנק מרכבה… לדעתי כפי שנראים לי היום הדברים ממרחק של זמן, יש הכרח להעניק לדוד חיזקיה במפגש הקרוב תעודת הוקרה בשם מערכת הבטחון והמשפחה, שכן הוא היה לבו של מערך היצור של הנשק העברי וניצב ליד ערש תעשיית הבטחון של השריון הישראלי וכל הכבוד לדוד!"
שושנה טג'ר (אשולין)רעיית חזקיה טג'ר.
מאת : שמוליק תגר
אמי שושנה נולדה בכ"ט תמוז 1914 ברחוב שבאזי שביפו, לאביה משה אשולין שהיה אחד מותיקי הישוב (נולד ביפו 1877) ולרעייתו חנה בת אליהו ורחל שמול שהתגוררו בעיר עזה. משה אשולין שהיה בין מקימי השכונות הראשונות בגבול יפו – ת"א, דאג להקים שמירה מקומית מפני גנבים ושודדים ערבים שהתנכלו לרכוש יהודי, הערבים כינוהו "איבן אל דאבח" (בן השוחט) העומד בראש השומרים, הוא עסק ברכישת נשק ותחמושת לכוחות ההגנה, היה מעורה בחיי הישוב בארץ וזכה להקים משפחה: חמישה בנים ושתי בנות.
שושנה נולדה אל תוך אירוע משפחתי קשה, אביה שהיה באחד מנסיעותיו לרחובות גילה פרש ערבי עוקב אחריו, מנסה להכותו, הוא ירה בו והרגו וטמן גופתו באדמה, המקרה זעזע אותו קשה והוא חלה. בשנת 1928 עברה שושנה עם משפחתה לבית שבנה אביה ברחוב פינס 23, כבת 14 כבר עשתה שושנה את כל הסידורים למשפחה; טיפלה בחיבור המים לבית, הלכה לחברת רוטנברג וחיברה את הבית לחשמל, כשגדלה היתה לאמא השנייה לאחיה הצעירים, הלבישה אותם, תפרה להם בגדים ועזרה בחינוכם.
בשנת 1928 סיימה את בי"ס יחיאלי לבנות, אח"כ סיימה את בי"ס ויצו לרקמה ותפירה ואז עברה לחנות "הנה" לביגוד שם עסקה במכירות ושם גם הכירה את בעלה "חיזקי", התאהבה בו והוא בה והשניים החליטו להתחתן. ב-12 ביוני בשנת 1936 התחתנו חזקי ושושנה וגרו ברחוב כפר גלעדי בדירת חדר אחד. שושנה היתה גם הרוח החיה שבחבורת הצעירים של תל אביב הקטנה , היא שכנעה את חזקי לקנות פטיפון, ועם התקליטים שהביאו החברים התקיימו מסיבות הריקוד הראשונות בתל אביב. משם עברו לגור ברח' מונטיפיורי 44 ושם נולד שמוליק הבן הבכור, בשנת 1944 נולד הבן השני איתן, והבת עדנה נולדה בשנת 1948.
למשפחתו של חיזקי נקשרה שושנה מיד, הוריו היו כהוריה והיא אהבה אותם מאוד, היא נקשרה מאוד לאחים הצעירים יוסף ושלום שגרו בבית ההורים והיתה קרובה להם מאוד, כשנפטרה חמותה רצה חמיה שמואל טג'ר לגור קרוב לידה ואכן נקנתה לו דירה בקרית שלום והוא גר שם כשבע שנים קרוב לשושנה אותה אהב מאוד. באותה תקופה (ערב מלחמת השחרור) הפגיזו ערבים את בית הוריה ברחוב פינס והיא אספה אליה את האח הבכור, אשתו בתיה ובתם אילנה וכן את אחיה הצעיר אברהם, אשתו מזל ובנם מושל'ה, כולם גרו בדירה בת שני החדרים והשמחה היתה גדולה. בשנת 1951 עזבה המשפחה את מרכז תל אביב ועברה לגור בקרית שלום (בשיכון הוותיקים), שמוליק ואיתן המשיכו ללמוד בבית ספר "אחד העם" עד שנפתחו כיתותיהם בבי"ס החדש שבקרית שלום.
מיד כשנבחר ועד שכונתי מונתה שושנה להיות יושבת ראש הועדה ליחסי שכנות, פתרה בעיות, ערכה בירורים ועשתה רבות לשלום בית בין דיירי השכונה. בשנותיה האחרונות היתה פעילה במחלקה הסוציאלית "קשיש למען הקשיש". לשושנה היה גם קשר נפשי חזק לשמונת נכדיה שהיו מגיעים לבקרה בקרית שלום בכל הזדמנות והיא אף זכתה להכיר את ששת ניניה.
היא היתה בין "הבשלניות" הידועות של משפחות טג'ר ואשולין וכולם אהבו לבקר אותה ולטעום ממיטב המטעמים שהיו עולים על שולחנה, סבא שמואל תמיד אמר שהבשר "סופריטו" שהיא מכינה הוא ממש כמו שאימו היתה עושה בילדותו, והעוגות המלוחות שלה היו שם דבר במשפחה.
לאחר פטירתו של בעלה חזקיה בשנת 2000 המשיכה שושנה לגור עם בתה עדנה עד שנת 2007 ואז נפטרה בקרית שלום בשיבה טובה בגיל 93.
