שלום תגר

מכתבי שלא היה…

מאת: דוד תגר

מי היה יוהנס וסיליוידיס? למי הוענק אות עלה האלון הבריטי? מי עקב אחרי עבד אל קאדר אל חוסייני? מי אבטח את גולדה מאיר במפגש נהריים עם מלך ירדן? מי התיידד עם שייך אל הוזייל? מי הוא שליש בסיס חיל האוויר תל נוף? מי היה מושל מג'דל? מי הוא איש הש"י במחתרת? מי היה מורה הדרך האהוב ביותר על תיירות מאמריקה?

אילו היה דודנו שלום תגר (1916-1961) משאיר לנו מכתב או קמצוץ של מידע היינו מאושרים, אך הוא נפטר בחטף, צעיר בן 45. אהבנו אותו חזק נמרץ דעתן, גיבור מלחמה אך מכתב כזה לא מצאתי, כל הפרטים הכמעט נכונים מבוססים על עדויות ומסמכים.

נולדתי בתל אביב ב-27  לאוגוסט 1916, אני הבן השביעי של אמא סולטנה עליה השלום. כמה ילדים ילדה ומתו, ארבעה אם אינני טועה. אחרי עוד נולד יוסף אחי הקטן והיפה, תמיד כתינוק הלבישה אותו אמא בשמלה וכאילו הועידה אותי לשמור עליו מפני זרים וסכנות. לימים גדל אך תמיד שמע בקולי אהב אותי ואני אהבתי אותו, כמו אחים.  היום נודע לי כי גם יוסף נפטר, האריך ימים בן תשעים ושלש, עוד שמעתי כי ערכתם לו הלוויה מכובדת, וכי  נח הוא בשלום בהרי ירושליים, בקרית ענבים ליד אבו גוש ממש לא רחוק מיוסף אבולעפיה בן דודו עורך הדין הירושלמי.

משפחת טאג'יר צלום רשמי משנת 1920. אני שלום שוכב למטה בזרועות חזקיה. בידי מחבט טניס. אבא מצד ימין, אמה מצד שמאל, עומדים מימין אשר, ציונה ברוך. יושבת על אבא מריים, ונשענת על סבתא שושנה, על הסוס בשמלה יוסף בן הזקונים. דו"ח בריטי מציין בשנת 1919 כי לאבא הון של 250 שטרלינג. כך חולפת תהילת עולם, דור הולך ודור בא. אם תזכרונו תמיד נשאר, מדור לדור. צולם בתל אביב בסטודיו של סוסקין ?
שלום בן 10 בשדרות רוטשילד בחצר בית המשפחה עם הפטיפון של סבא
שלום ואחיו הקטן יוסף כפי שצילם דוד ברוך בשנת 1920.

אספר לכם על משפחתי, אחי, ההורים והסבים שלכם. ציונה היפה באחיותי גבוהה צחת עור בעלת חוש הומור נצחי אותו הורישה לבנה אברמי, זוכרים שתמיד הבאתי לכם סמלי נחושת של הצבא הבריטי והוא שם יד על רובם. וציונה שהיתה לציירת ידועה למדה ציור בבצלאל בירושליים ובעיקר בפריז, אתם מבינים מה פירוש בתקופה ההיא כאשר ארץ ישראל היתה כה צחיחה ומנותצת לחיות וללמוד בפריז ועוד עם גדולי הציירים. מודלאיני היה חבר אנדרה לוט מטובי הקוביזם היה המורה הגורו, ואנחנו כאן קומץ יהודים משתדלים להחזיק מעמד ולבנות את הארץ הזאת. אני זוכר את ציור השמן הראשון שלה, נערה יושבת על חוף ימה של תל אביב, מעניין היכן הוא כיום האם שרד. ואברמי שהיה ממקימי נחל עוז, אגרונום, היה לימים שר החקלאות ובכיר בראשות ארגונים שונים.

    האח אשר, גבוה ויפה תואר ממש. כה שקט, יודע נימוסים והליכות, נע באטיות אהוב הנשים, תמיד היה עצמאי בדעותיו מהורהר שולח מבטו אל האופק, אף פעם לא ידענו בדיוק היכן הוא ומה מעשיו, על מה חושב אחי אשר כל היום. עזב את תל אביב התיישב בהשפעת אברהם איכר באביחיל ליד נתניה, שלשה ילדים היו לו: סמי הנער המבריק, קצין צבא בעל ידע עצום ואף היה מפקד בית הספר הראלי בחיפה, איילה היפהפיה שנשואה לדודו איש השייטת וחברו של יוחאי בן נון, דני נער החמודות תכול העינים צלם ובמאי טלביזיה והיום באביחיל, כבר פרש, אבל מעבד את אדמתו ולאחרונה נטע עצי זיית ושמן משובח מפיק מהם.

    ברוך אחי שהיה לרוקח, גבוה שחום ובהחלט נראה ספרדי, עשה בגרות בביירות והתחיל שם ללמוד רוקחות, וגם כימאי היה, ייצר כך אומרים עבור הלח"י כל מיני דברים בירושליים, ברוך המשיך ללמוד בצרפת ובשווצריה שם הכיר את רעייתו אודט וחזר איתה ארצה בשנת עשרים ותשע, שנת המשבר הכלכלי העולמי והפרעות בארץ ישראל. רכש ברחוב הרצל פנת לילינבלום את בית המרקחת מזור מהרוקח טונס, אחר כך עבר לרמת גן והקים בית מרקחת ברחוב ביאליק ואף עבר לגור שם בבית שקנה להם חותנו העשיר והיהלומן משווצריה. שלשה ילדים יש לו: דינה תכולת העיניים ילדה יפה כמלאך הצטלמה עם אבא שלי בשדרה מחופשת כמלאך, אריאל, תמיר ויפה שהיה מכונאי מטוסים ואף סמנכ”ל התעשייה האווירית היה, עם קצת עזרה מידידים, אריק שרון ומישה ארנס. דוד שהיה ילד ביישן ולימים היה לאיש יחסי צבור של מוסד גדול ופרסומאי מצליח.  

    כן, היינו משפחה טובה עם אבא טוב שאיפשר לילדיו ללמוד אם רצו, על אף הקשיים הכלכליים שמוטטו אותו וגרמו לבנק הגרמני הארור לעקל את ביתנו בן הקומותיים בשדרות רוטשילד שלוש בתל אביב. לא כל אחד גר ברוטשילד אבל מי שגר ברוטשילד הוא באמת לא כל אחד. אבא היה באותה עת סוחר ויבואן של רהיטים בעיקר מאוסטריה, היה לו בית עסק בדרך ליפו, אז בא המשבר; הפרעות ואנשים כמעט חדלו לקנות רהיטים, חרב עולמו.

    אחותי היפה שושנה, אהבתי אותה מאד, שיערה היה חלק ושחור, שובבה היתה, למדה להיות תופרת עילית, התאהבה בגבריאל המהנדס והתעשיין, גרו ברחוב זבוטינסקי קרוב לים, שני ילדים אתם יודעים יש להם, יוסי שלמד בכפר הירוק והיה ממיסדי קיבוץ יוטבתה בדרום הנגב, ומירי שגם היא הצטרפה לקיבוץ יפתח בצפון על הגבול עם לבנון ממש.   

    אחותי מריים, כן זה סיפור עצוב, נפטרה לאחר לידת ילדתה מיקי, נישאה מבלי שידענו  לאברהם איכר מפקד ההגנה בתל אביב. איך מספר יוסף, בא איכר לתל אביב דפק על דלת דירתנו ברחוב יפו-תל אביב ויוסף פתח לו את הדלת. נפגש עם אבא ואמר לו התחתנו, מה אפשר לעשות, שנהיה בריאים. לימים נעשו חברים.

שתו כוסית עראק זחלאווי וקפה שחור, אך למה אמא בכתה במטבח. אבא שלח למריים מכתב לנהלל שם התחתנה באוגוסט 1935 מכתב מרגש מאד תשובה למכתבה שבו הודיעה כי התחתנה.  

     אחי חזקיה, חרש ברזל אמן היה, ידי זהב, מראשוני חברת החשמל, בנה משורינים במחתרת, לשושנה לבית אשולין שהיה חבר של אבי נישא, ולהם שלשה ילדים. שמוליק איש אילת, אוצר, איש ספר צלם בחסד, איתן שנפצע במלחמה אוהב קשת וחץ ואספן נלהב, ועדנה ילדת הפרחים המתגוררת גם כיום בביתם המקורי בקריית שלום. איש חזק היה חזקיה, כילד אהב לשחק בפרימוסים ובפתליות של אמא, כשפרש הקים בחצר ביתו בית מלאכה עתיר כלי עבודה ושם היה מדי יום ביומו מייצר ומתקן כל חפץ שדיבר אליו.

אבא שלי כלומר סבא שלכם היה איש אציל. איש של כבוד, היה לו רצון של ברזל, אבל מה לא תמיד הסכמנו. שמונה ימים לפני תם מלחמת העולם השניה וכניעת גרמניה, רבתי עם אבא ואני ממש לא זוכר למה ומדוע. עזבתי את הבית בטריקת דלת הייתי מרוגז מאד.  והנה אבא הצליח לאתר אותי ותוך מחילה על כבודו שלח אלי את המכתב הזה שאני מציג אותו לפניכם. לאבא היה כתב יד נפלא, והוא ידע גם ידע לכתוב. גם לאחותי מריים שלח מכתב אחרי שעזבה את הבית לקיבוץ בעמק מכתב ארוך יותר ונוגע ללב.  בסופו של דבר נרגעתי וחזרתי הבייתה אל חדרי והכל בא אל מקומו בשלום.

שלום נער צעיר, מגפיים ושני סייחים 1932
שלום בשנת 1939 עם מדי שוטר לפני הגיוס לצבא הבריטי.

בשנת 1932 כאשר מלאו לי שש עשרה סיימתי את לימודי בבית הספר אליאנס שהיה בנווה צדק. גם יוסף למד שם וסיים שנתיים אחרי, למעשה אבא העביר את יוסף לבית הספר הזה כדי שיהיה קרוב אלי ואפקח עין עליו בפני ילדים שהיו מרביצים לו בהיותו חלש ועדין. אני הייתי חזק ודעתן בכל תגרה תמיד ניצחתי. היתהלי ילדות מאושרת משחקים בשכונה ובדיונות, נהגנו להעיף טייארות בחוף הים, ואז יצאתי לעבוד קצת בשוק כדי לעזור למשפחה שמצבה כבר לא היה כבעבר.

    אני זוכר שרכבתי על סוסים בחווה של גורדון, היו לי מגפי עור גבוהים וצמודים לרגל. אבא קנה לי פטיפון והתחלתי לאסוף תקליטים. פטיפון אנגלי עם מנואלה שמסובבים וקפיץ פנימי מסובב את התקליט, לא צריך חשמל.

    בשנת 1936 פרץ המרד הערבי הגדול שנמשך שלש שנים. התחילו בארץ מהומות הפגנות הצתת שדות נרחבת, שביתות, סדרות מעשי רצח והתנכלויות לתחבורה. הציבור הערבי החל להצר את צעדי היהודים והבריטים בארץ ישראל. התגובה היתה התארגנות נגד להגנה ברחבי הארץ והקמת חיל הנוטרים כלומר משטרה בריטית ובה פיקוד בכיר בריטי ושוטרים יהודיים, הייתי בן עשרים ובהשפעת אברהם איכר שהיה בכיר בארגון ההגנה ובעלה של אחותי מריים התגייסתי למשטרה. אברהם איכר הוזמן למשה שרת בסוכנות היהודית  ומונה לאחראי על הנוטרים בצפון הארץ. 

    אני בן 20.  דיברתי באפן שוטף מספר שפות. ערבית, אנגלית, צרפתית, לאדינו, ואפילו קצת אידיש וגרמנית. כאשר באירופה החלו השמיים להתקדר והשלטון הנאצי המשיך להתבסס, ניכרת גם בקרב הציבור הערבי מגמה של ניצולהאווירה בסיוע גרמני מחתרתי באדיבות המופתי הירושלמי אל חוסיני. הצבא הבריטי יצא בגלוי בארץ למלחמה בפורעים אשר לא היססו לתקוף גם את הבריטים. הוקמו פלוגות הלילה בפיקוד אורד וינגייט קצין בריטי מבריק שהנחיל לנו את הידיעה והיכולת לפעול התקפית בלילות.  התקדמתי במשטרה במהירות ועד מהרה הייתי סמל.  השירות במשטרה היה קשה. אין סוף שמירות, סיורים בישובים ובערים, משמרות לילה מתישות ומרדפים אחר מחבלים ואנשי הכנופיות למיניהן. למדנו היטב להפעיל כלי נשק, רובים אקדחים ומכונות יריה. הייתי במקביל חבר בארגון ההגנה בש"י .

אני בן 21, שוטר בחופשה. בשבת אחת בערך בשנת 1937 נפגשתי עם אחי ברוך תגר ורעייתו אודט בשפת הים של תל אביב, ברוך שהיה צלם חובב צילם אותי עם שני ילדיהם, מימין אריאל ומשמאל דינה.
ערב יום כיפור בשנת 1921 אחי חזקיה מניף תרנגול כפרות על ראשי. מה שברור בצלום שגם אני וגם התרנגול לא אהבו את התעלול הזה.

    יתכן וכאן המקום לספר לכם על הטראומה שעברנו במשפחה ככל תושבי תל אביב של אז, בשנת 1917. הייתי בן שנה והנה הבריטים התקרבו לכיבוש ארץ ישראל מידי התורכים. מלחמה התחוללה בסיני ובנגב. התורכים בצעד אכזר החליטו לגרש את תושבי תל אביב מבתיהם. העיר נסגרה ממש ורק קומץ שמר עליה.

    היה זה ערב פסח בשישי באפריל אבא ואמא ארזו את מה שאפשר כולל אותי בן השנה וברחו בעגלות לפתח תקווה. לאחר שהייה קשה שם, ארגן אבא רב התושיה בעזרת מתת נאה רשיון לעלות לירושליים. נסענו בעגלות לירושליים ושילמנו את דמי המעבר שגבו בשער הגיא. לבסוף הגענו לירושליים וחזרנו לתל אביב לאחרכשנה עם כיבוש הארץ כולה על ידי הבריטים. לא היה בית בתל אביב הקטנה שלא זכה לביקור, תכולה ניזוקה וחפצים נעלמו. במעשים השתתפו גם חיילים בריטים,הודים ואחרים. אמא שוב היתה בהריון ובחנוכה נולד אחי, יוסף.

    אחי הקטון יוסף היה ילד עדין וחלש, כשגדל היה חסון ויפה תואר אבל סבתא שלכם סולטנה כלומר אמא שלי דווקא אהבה אותו מאד שהרי היה בן הזקונים או כמו שסבא שלי היה אומר כאשר היה מושיב אותו על ברכיו ומברך אותו – בן פורת יוסף.    

בשנת 1940 אני בן 24,  כאשר גרמניה נמצאת בתנופת כיבוש באירופה התגייסתי לצבא הבריטי אל פלוגות החפרים בשלושים ליולי. נשלחנו למחנה צריפין אז בשמו סרפנד. היינו 1200 יהודים וגם מאות ערבים, שהתגייסו תחילה כבודדים ובהמשך בעידוד המוסדות כקבוצות. החפרים הישראליים היו פלוגות שעסקו בביצורים, הנחת קווי מים סלילת דרכים ופריקת אניות. קיבלתי במהירות דרגת סמל.

יצאנו ברכבת למצריים, בנובמבר, הגענו לקנטרה ומשם בשיירה למחנה מינה ליד הפירמידות, משם ללוב לטוברוק ובנגזי. הצבא האיטלקי הובס, ראיתי אלפי שבויים איטלקיים, הרס חורבן חול אבק ורוחות עזות. זה היה נורא. הגרמנים טרם הגיעו הבריטים כבשו את לוב.  עד מהרה בראשית חודש מרץ, נשלחנו באניות ליוון לסייע לחיל המשלוח הבריטי שמנה 00060 חיילים. בשישה באפריל 1941 החלה הפלישה הגרמנית לכיבוש יוון. מכת הפתיחה היתה הפצצת נמל פיראוס שהיה גדוש אניות בריטיות. הנזק היה עצום וההרס מוחלט. מטוסי וצנחני גרמניה כבשו את יוון בסערה, אנו ככל הצבא הבריטי נמלטנו לדרום יוון אל מפרץ קלאמטה שם היה הצי הבריטי אמור לחלץ אותנו. ראשית חולצו  45000 אוסטרלים, ניו זלנדים הודים ואנגלים. לבסוף ב- 29 באפריל נזנחנו בחוףבמלכודת. היה לי רכב צבאי ניסיתי להסתתר ככולם בחורשות ובגבעות אך הצנחנים הגרמנים איגפו אותנו. 

באחד הימים פגשתי את פריץ יורדן מישראל שהכרתי בארץ כשהיה נוטר כמוני ונהרג במלחמת השחרור. יורדן היה לוחם נועז בפלוגות הלילה של אורד ויגייט, חבר קבוץ אשדות יעקב, כך הוא מתאר את המפגש : “ ופתאום שומע אני קול טרטור של אוטו, היורד בשטף מרוצה מעל ההרים. הכרנוהו: הן זהו סרג'נט טאג'ר מיודעי. אגש ואגלה לו כי מפליגים אנו בדרך הים ולכשיגיע לכרתים – יודיע נא לרשות הבריטית על כך וכך אעשה גם אני אם אגיע לפניו… הלכתי על פני גבעה אחת אל הסרג'נט טאג'ר, שנמצא במרחק 500 מטר ממני, ואיתי אקדחי בלבד. משהגעתי, הגדנו זה לזה ללא שהיות יתירות את אשר היה לנו להגיד, וקבענו סימנים…אנו מושיטים בחיפזון איש לחברו את ידו, ו… להתראות בארץ". לבסוף נתפסתי גם אני וחברי סלבה יושע. הוקפנו נפרקנו מנשקנו והפכנו לשבויי מלחמה. החל המסע הארוך ברגל, במשאיות וברכבת אל מחנות השבויים ליד קורינתוס. היינו מורעבים ומותשים וכאן החלטתי, אני בורח – לשבי בגרמניה אינני הולך. יותר מאלף ישראלים קובצו יחד, ואז נודע לי כי יצחק בן אהרון ( לימים מזכ"ל ההסתדרות ) שהיה מפקד בחיל המשלוח היהודי החליט כי ייכנעו כולם וילכו גאים ? לשבי. אך לא אני ולא חברי סלבה יושע. יצחק זה שצוחק אחרון.

כאשר אתה נמצא במחנה מעצר, אתה מתמודד על כל פרוסת לחם. ראיתי קצינים הגוחנים על סירי מרק ריקים ומגרדים את התחתית כדי למצא עוד מעט מזון. הגרמנים הרעיבו אותנו. תושבי המקום זרקו לנו מעבר לגדר אוכל אך ראיתי חייל הנורה על ידי גרמני כשרץ לפתע אל הגדר. ואז החלו הזכרונות. תל אביב, היתה לי כגן עדן, איפה הימים שיצאנו מצריפין לחופשות וישבנו בבתי הקפה של רחוב בן יהודה. כמו בצלום למטה: אני באמצע עם חברים. שפת הים של תל אביב, שדרות רוטשילד, קולנוע מוגרבי עם הגג הנפתח בקייץ וקולנוע עדן. והנשים הו הנשים, מתי אני חוזר לשם וכיצד…

יצאתי עם חברים מהמשטרה לטיולים רבים, הנה כאן בצלום בשנת 1938בעבר הירדן בחזית בנין שניזוק ברעידת אדמה. שימו לב, תמיד שמרנו על הופעה אירופאית מסודרת. גם אז היה חם אולי אף יותר, אך הישוב היהודי שמר על פאסון. באותה עת הצטרפתי לש"י שירות הידיעות במחתרת של ההגנה.
שבויים במסע לקורינטוס ביוון.

לאחר מספר שבועות הועלינו לרכבת שלקחה את השבויים לגרמניה. גם אני הייתי שם, אני בן 25. אל דאגה לגרמניה לא אגיע.  הנסיעה האיטית ברכבת זכורה לי היטב. התנאים היו קשים איבדנו כמעט צלם אנוש. הרכבת היתה עוצרת והיינו מצווים לעשות צרכינו לידה ללא צנעת הפרט. אוכל כמעט ולא היה וגם מים, התושבים זרקו לנו מזון אך בדרך כלל מנעו הגרמנים שיגיע אלינו. לבסוף עברנו את הגבול ונסענו בתוך יגוסלביה. הרכבת האיטה מאד בפרט בעקולי המסילה. זהו אמרתי, אני קופץ.

בתוך 26 ימים כבשו הגרמנים את יוון. מאד מוקדם כבר נודע לנו כי קצינים יווניים מסויימים מנהלים משא ומתן עם הגרמנים על הסכם כניעה. התגבורת הבריטית שהגיעה ממש ברגע האחרון היתה דלה בחיפוי אווירי. חיל האוויר הגרמני ובו מאות מפציצי צלילה מסוג שטוקה, הסתער על יוון והכריע אותה, בעוד צנחנים גרמניים נמצאים בכל מקום ממש, והשריון והתותחים הודפים את כולנו דרומה אל מפרץ קלאמטה משם רצינו להתפנות חזרה למצריים ולכרתים.

    צריך לזכור כי רק בשנה הקודמת הצליחו היוונים להביס את הצבא האיטלקי שהסתער עליהם בפקודת הגרמנים. אך לבסוף הגיעו הגרמנים גם למפרץ קלאמטה האניות הברטיות הפליגו והשאירו על החופים קרוב לעשרת אלפים חיילים, יהודים ערבים הודים אנגלים והוסרים, השריונאים הבריטים. היה זה קרון להובלת מלט ובלוקים , היו בערך חמישים קרונות ברכבת אחת, השתחלתי לאשנב האוורור הצר הוצאתי את הרגליים ונאחזתי בשתי הידיים באדן האשנב, אז שיחררתי את אחיזתי ביד אחת וראיתי את האדמה, אמרתי בלב שמע ישראל והוא שמע, דחפתי את עצמי ברגל ועפתי באוויר נפלתי על הברכיים והידיים שומר שלא להפגע בראש. יושע קפץ כמוני, השומרים לא הבחינו בדבר, נשכבתי בין השיחים החשכה ירדה, הענקתי לגרמנים קללה הגונה כפי שאני יודע היטב.  אני עכשיו ביגוסלביה קרוב ליוון. אני חוזר במקביל למסילה לסלוניקי מרחק 200 קילומטר של הרים  גרמנים וסכנות. לפני עלייתנו לרכבת קיבל כל אחד מספר קרייקרים,  נתח דג לקרדה ( מקרל ) מלוח ומעושן, מנת אורז יבש, ו…זה הכל. נשכבנו לישון ואני חולם על בקבוקי אוזו ובקלווה, ערק וזיתים שחורים של קאלאמטה. הלילה היה קפוא, השלג היה מקור המים שלנו, נחמה פורתא.

    עם שחר התחלנו לצעוד דרומה. ידעתי שברחבי יוון פרוסה רשת יוונית להצלת שבויים וריגול שהוכנה על ידי הבריטים וארגון M I9 , השאלה כיצד מוצאים אותם ויודעים שהאיש אינו גם סוכן גרמני. זרקתי את המדים הצבאיים וידעתי שללא המעיל הצבאי, השינל, נקפא בלילה עשינו ממנו חבילה. לפתע יצאנו מחורשת עצי זית וראינו במרחק מבנה. זה מנזר אני אומר לסלבה, אתה רואה את מגדל הפעמון, מנזר דומה ראיתי בעין כרם ליד ירושליים,  ממש באותו רגע אני שומע רעש של מטוס קל מתקרב אלינו במהירות, היה זה מטוס סיור גרמני , נשכבנו על הרצפה בשדה, הוא לא הבחין בנו. לאחר רבע שעה המשכנו אל המנזר, דלת העץ הכבדה היתה פתוחה. נכנסנו והתיישבנו, ידעתי שמישהו צופה בנו, ואכן הגיע נזיר מבוגר ודובר אנגלית ולקח אותנו לחדר אחורי שם שתינו חלב עיזים ונשכבנו לישון. נדמה לי שישנתי שבוע ימים, התעוררתי בבוקר, ירדנו למטבח לאכול ארוחה אמיתית ולשתות כוס תה אמיתי . אכלתי במידה, במהלך השבי רזיתי עשרה קולוגרמים הקיבה הצטמקה, התחלנו לדבר עם אב המנזר על תכניותינו, הוא היה ידידותי, נתן לנו תדריך למסלול דרך כפרים בטוחים. אבל קודם אמר למקלחת, תחליפו לבגדים של כפריים ותנוחו שבוע ימים לפחות, עשינו כדבריו. שמו היה מנוס. לעולם לא אשכח. למחרת יצאנו יחד עם הנזירים לעבוד במטע הזייתים. לאחר שבוע ימים של צבירת כוחות והתאוששות הגיעה העת להפרד ולהמשיך במסע לסלוניקי 32 ימים נמשך מסענו.       

עברנו כפרים ישנו במערות אכלנו ארנבות וחוגלות. מים לא חסרו, שלג  ומעיינות עזרו לנו. איש לא חיפש אותנו או ניהל אחרינו מרדף. למדנו להטמע בשטח ולמזלנו לא נתקלנו במלשינים ובבוגדים. לא נכנסנו ללב הכפרים, שם היה עלול להיות משמר גרמני, אני דיברתי יוונית והמקומיים הבינו אותנו.

  שלושים יום צעדנו ברגל, העיקר לא להיתפס, לא לשגות. בלילה פגשנו מקומי עם עגלת ירקות וסוס עייף, הוא לקח אותנו לשוק בסלוניקי, שם הכיר לנו מקומי שלקח אותנו לביתו והחביא אותנו במרתף. למחרת הפגיש אותנו עם חברים במחתרת, אחד היה יהודי שאף ידע כמה מילים בעברית. לאחר חקירה קצרה השתכנעו שאין אנו עובדים בשירות הגרמנים. דבר ראשון נכין לכם תעודות זהות חדשות, הביאו צלם שעשה כמה צילומים ולאחר יומיים הכינו לנו תעודת זהות יוונית. מהיום שמך יוהנס וסיליוידיס. תעודה שהצילה את חיי מספר פעמים ועברה עמי את כל המסע חזרה הביתה.

תעודת הזהות המזוייפת של שלום כפי שנשמרה על ידי יוסף אחיו. וסילוידיס יוהנס הוא שלום תגר
מפקד בסיס עקרון מימין בנימין בונה, משמאל המפקד היוצא אלכס זילוני, באמצע שליש הבסיס שלום תג'ר.
ציון לשבח שקיבל שלום על ארגון הבריחה מיוון
בצלום בתל נוף, סגן שלום תגר שני משמאל, עם דוד בן גוריון.
סמל שלום תג'ר.
מדליות מלחמת העולם השניה, הוענקו לשלום תגר בסיום המלחמה באפריל 1945
ארכיון חיל האוויר הישראלי, שלום שליש בסיס עקרון- תל נוף.
אות עלה האלון הוענק לשלום תגר עם קבלת צל"ש המלך האנגלי על ארגון הבריחה מהשבי ביוון.
שלום מורה דרך לתיירים בשנת 1953
ה"שבארייה" שקיבל שלום מן השייך.
שלום עם בגדי בדואים והחרב הענקית.

לאחר יומיים של התאקלמות החלפנו לבגדים מרופטים אבל עירוניים יצאתי עם מלווה יווני לטיול בעיר אל עבר הנמל. ראיתי סירות רבות של דייגים עסוקים במלאכתם ישבנו בבית קפה קטן שני שולחנות ואכלנו משהוא את הקפה לא אשכח זה היה מעולה.

    לפתע הצטרף אלינו מישהו והחל מדבר בלחש, הוא דבר אנגלית היטב, שאל אותי מה תכניותי, לארץ ישראל אמרתי לצאת מכאן מהר ככל האפשר. באותה עת עדיין היו בסלוניקי יותר מארבעים אלף יהודים. הם היו בלחץ רב, הגרמנים איימו וכבר שבוע לאחר הגעתם פשטו על משרדי הקהילה החרימו מסמכים רשימות ואוצרות תרבות מודפסים ויקרי ערך שנשלחו לגרמניה. ראשי הקהילה נאסרו, כל מי שהיה בעל אמצעים חיפש דרך להמלט. לאיזור האיטלקי ביוון. לתורכיה ולים הפתוח לחציית הים לכרתים. אלפי יהודים צעירים נשלחו לרחבי יוון לעבודות תשתית בתנאי איומים, רבים מתו בעבודה . ברחובות שלט הצבא הגרמני מחסומים בכל עבר. עד מהרה למדתי היכן לא הולכים והיכן בטוח יתר. רק אחרי שברחנו החלו הגרמנים במשלוח היהודים למחנות ההשמדה בפולין.

המחתרת היוונית שהיתה אז עדיין בהלם הכיבוש ראתה בי מיד מנהיג שניתן לסמוך עליו. הפגישו אותי במקום מסתור עם שלשה קצינים ניו זילנדים ואחד אוסטרלי. הם היו מפוחדים, גם הם היה שבויים וברחו. הם אמרו לי מיד אם תצליח לארגן סירת דייג גדולה אנחנו קבוצה של 35 חיילים מצטרפים אליך יש לנו מעט כסף, ארגון הבריחה הבריטי השאיר לסוכניו ממון. לך לגייס דייג אמין וארגן את מבצע ההפלגה. אנחנו אתך.   

    עכשיו היתה לי משימה. הפכתי לדייג ורוכל דגים והתמקמתי בנמל מול מעגן סירות הדייג הגדולות ששרץ סוכנים גרמניים. הייתי ספוג ריח דגים שזוף ונראה תורכי-יווני, התחיתי ללמוד את שגרת המעגן ואת הנפשות הפועלות בו. על מי אפשר לסמוך וממי יש להזהר חשדהו וחשדהו. כל בוקר בזריחת החמה בקור הנורא באתי קניתי ארגז דגים סרדינים מקרלים וסרטנים. כך ישבתי כל היום על הרצפה על רשת דייג ישנה עד שמכרתי את אחרון הדגים. מדי פעם היו עוצרים לידי צמד חיילים גרמנים ובוחנים אותי, ידעתי גרמנית, הם התבוננו בי בזלזול והיו ממשיכים לפטרל, הנבלות. פעם ביקשו את תעודת הזהות בדקו אותה והמשיכו ללכת.

    זה נמשך יותר מחודש,  ידעתי להתיידד עם בעלי הסירות שתינו קפה ביחד, התערתי בסביבה. או אז הגיעה ההזדמנות, אחד הדייגים בעל סירה הציע לי לעלות לים ולצאת עמו ואנשיו לדייג בלילות. הסכמתי מיד. כך ממוכר דגים אני דייג. ערב ערב היינו מסדרים את הרשתות עולים לסירה ויוצאים לדוג במים עמוקים על פי הרשיון הגרמני שניתן לבעל הסירה. הייתי חסון וחזק ונתנו לי להיות הגאי על פי הנחיות בעל הסירה, את שמו לא אשכח לעולם – ניארקוס. בכל אותה עת היה סלבה חברי סבל בשוק הירקות. עבד קשה אבל הביא ירקות למחבוא במקום שכר. לילה אחד בעודנו חוזרים מהים עמוסי דגים, הטלטלה הסירה מצד אל צד והים היה סוער במיוחד. מצב רוחו של בעל הסירה היה בשמיים, הנה הוא מוכר את הדגים במאות דרכמות ומביא סכום הגון הביתה, פניתי אליו לפתע ושאלתי, תגיד ניארכוס אתה מוכן להפליג עמי לתורכיה ? מה יש לך בתורכיה הוא שואל, אתה רוצה לברוח בחזרה לפלשתינה ? כן, אמרתי ולא רק אני, יש איתי עוד כמה אנגלים. תן לחשוב על זה , אמר , נדבר מחר. למחרת שוב יצאנו לים, ואני שואל אותו , ניארכוס זוכר מה שאלתי אותך אתמול ? זוכר אמר, זה יכול לעלות לכם הרבה דרכמות, כמה אני שואל, חמשת אלפים הוא אומר, בסדר אני משיב, עכשיו אני אחשוב על זה. למחרת כינסתי התייעצות עם הקצינים במחבוא וסיפרתי להם שבעל הסירה מוכן להפליג אתנו לחוף איזמיר שבתורכיה. חלפו עוד כמה ימים והודעתי לניארכוס שהכסף נמצא. התשלום מראש אמר, כמה אנשים אתם. 37 חיילים אמרתי, נחביא אותם בבטן הספינה ונגיע תוך 24 שעות.   

  התחלנו להתארגן. קבענו את ליל ההפלגה, היו אלה ימים של גשם זלעפות, אחד אחד התגנבו הבורחים אל סירת הדייג הגדולה ואני מכיר ומזהה אותם, הם ירדו מיד לבטן הספינה. מה עם הכסף שואל ניארכוס, ואני מוסר לו חבילת עטופה, הוא סופר את השטרות ונותן את החבילה לבנו הקטן היורד מהספינה ולוקח את הכסף לאשתו.

      בעשר בלילה אנו מתניעים את המנוע ויוצאים מהנמל הגדול, בעל הספינה ניארכוס הצליח לקבל רשיון גרמני לדייג במיים עמוקים ולשהות מספר ימים בלב ים. אני מחזיק בהגה, הגרמנים אינם מבחינים כי הספינה קצת שקועה מעל הרגיל, הקצינים הניו זילנדים והחיילים האוסטרלים והבריטים במתח רב ואני מרגיע את כולם, מהיכן היה לי בטחון עצמי שכזה ? הרגשתי כמו קפטן. הם סומכים עלי, נקווה שהכל ייגמר בשלום.  המרחק מסלוניקי לאיזמיר הוא 480 קילומטר בערך, בקו ישר אפשר להגיע בתוך כמאה שעות, כלומר חמישה ימים.  אולם אנחנו הרי יצאנו למסע דייג. עוצרים מפעם לפעם משליכים רשתות ומתנהגים בעיקר כדייגים. סיורים אוויריים חולפים מעלינו לסרוגין. והמתח רב.

      הים היה סוער וגלי, רוח חזקה נשבה, היה קר מאד, ואז ביום השלישי קרה משהו אותו לא אשכח לעולם. בערך בחצות געש לפתע הים ולצוללת גרמנית אפור ומכוערת עלת לידנו על פני המים מישהו על גשר הצוללת כוון אלינו זרקור רב עצמה, אני ישנתי בבטן הספינה אך כשזו עצרה התעוררתי ועליתי לתא ההגה. גרמני תוקפן צעק לעצור ולהציג רשיון שייט. הצוללת התקרבה אלינו למרחק מסוכן, רב החובל יצא למעקה והציג את האישור, מלח גרמני כוון אליו תת מקלע, מה מספר האישור צעק הגרמני ביונית רצוצה מעורבת בגרמנית, רב החובל שלנו הקריא לו את המספר. חכה ואל תזוז צעק לו הגרמני, המתנו בפחד כחצי שעה, הבנו שהגרמנים בודקים אם האישור תקף, אם היו שולחים צוות משלהם לבדק את הספינה שלנו היו מגלים הכל ומחסלים את כולנו. לבסוף כבה הזרקור והגרמני צעק, סע, הסתלק. התנענו את המנוע והפלגנו צפונה דווקא, לא ידענו אם ממשיכים לעקוב אחרינו, עשינו איגוף גדול שנמשך שעתיים וחזרנו להפליג מזרחה אל עבר חוף איזמיר בתורכיה. בדרך כלל באור יום סבנו במעגלים גדולים ועסקנו ממש בדייג. ובלילות הפלגנו ישירות לעבר חופי איזמיר עשינו זאת כדי להטעות את הגרמנים. 

    לאחר עשרה ימים מתישים ראינו במשקפת את צוקי החוף. השעה היתה שש בבוקר, במרחק 100 מטר מהחוף קפצנו כולנו למיים לא לפני שנפרדנו מבעל הספינה ואנשים, המיים היו קפואים, שחינו והגענו לחוף ונשכבנו באפיסת כוחות, ספינת הדייג פתחה בהפלגה  מהירה חזרה לסלוניקי. בצהריים הוקפנו על ידי שלשה שוטרים תורכיים רכובי סוסים, התעוררתי מצעקותיהם אני מבין תורכית היטב, הם החלו מכים את היושנים בשוט קמתי ואמרתי בתורכית אנחנו חיילים אנגלים ברחנו מיוון, העמידו אותנו בשורה, הגיעו עוד שוטרים והוליכו אותנו לכלא באיזמיר.  

    רק לאחר שבוע של חקירות נתנו לנו להפגש עם נציג אנגלי מהשגרירות. שהפעיל את קשריו ושחרר אותנו מהכלא לאכסניה בשולי העיר רחוק מעיניים זרות. רשמו את שמותינו ואת דרגותינו קיבלנו בגדים אזרחיים והמתנו לחילוצנו מתורכיה. חודש של המתנה מורטת עצבים, מאחרי הקלעים התחולל מאבק נגד התורכים שרצו להסגיר אותנו לגרמנים.  סוריה שהיתה בשלטון וישי, הצרפתים משתפי הפעולה עם גרמניה, נכבשה על ידי הבריטים, צבא צרפת החפשית של דה גול והפלמ"ח. כך יכולנו לעלות לרכבת לדמשק בבטחה. לאחר ימים אחדים בדמשק יצאנו בשיירת משאיות לארץ ישראל ועצרנו בטבריה, הצלחתי להשיג קו טלפון והודעתי לאבא שאני כאן בארץ, היתה בבית אבי התרגשות עצומה, החלה עליה לרגל לברך את אבי ואמי, ואני וחברי נשלחנו למחנה צריפין, קיבלנו מדים ואז החלה חקירה ארוכה ומתישה של פרטי הבריחה, יום אחר יום. לבסוף היה זה ביום שישי קיבלנו חופשה בת שבוע ונסעתי הביתה, אי אפשר לתאר את השמחה והבכי בהם התקבלתי, אבא אמא כל אחי כל קרובי המשפחה ורבים שבאו לשאול על יקיריהם שעדיין בשבי באירופה.  חזרתי לצבא ונשלחתי למצריים שם שרתתי בבסיסים שונים ובלטתי ביכולת הארגון שלי והמנהיגות. קיבלתי צל"ש מהמלך האנגלי על ארגון הבריחה וגם אות עלה האלון. בחופשות נפגשים היינו במרכזים היהודיים בקהיר ובאלכסנדריה שם הכרתי רבים מבכירי המערכת הצבאית לעתיד של צבא ההגנה לישראל. כרבים אחרים עסקנו בצד תפקידנו גם במשלוח נשק ואמצעי לחימה במשאיות לישראל אל מחסני ההגנה.

    באפריל 1945 הסתיימה מלחמת העולם השנייה, חזרנו לישראל ושוחררתי מהצבא. כחבר בשרות הידיעות של ההגנה הוטלו עלי מיד משימות מודיעין מגוונות.

עסקתי במעקבים, צלום, תיעוד, ואבטחה. שמרתי על גולדה מאיר. עברתי לצפון הארץ והייתי שומר בשדות איילת השחר, אחר כך עסקתי בשווק טרקטורים של חברת ג'ון דיר יחד עם חברי איש תל אביב גרשון גרא, עם תחילת מלחמת השחרור נקראתי על ידי חברים שהכירו אותי עוד בקהיר להצטרף לחיל האוויר. קיבלתי דרגת קצין, סגן, והייתי לשליש בסיס חיל האוויר בתל נוף שנרכש מהבריטים עם עזיבתם את הארץ.  הייתי בקשר עם יוסף אחי שהיה קצין מיון בבסיס חיל האוויר אריאל ביפו וכל בקשותי לקבל כח אדם מובחר נענו על ידו. אף את ישעיה אבולעפיה בן דודנו שלח אלי. אז החלה הרכבת האווירית מצכיה ומאירופה להגיע במטוסים אל תל נוף. הייתי ממונה על פריקת המטוסים והציוד היקר תחמושת, פצצות כלי נשק וחלקי מטוסים, זוכר אני את טקס חנוכת הבסיס ואת ביקור דוד בן-גוריון עמו הצטלמנו. המוראל היה גבוהה ועבודה לא חסרה.  לא פעם התבקשתי על ידי הממונים על להרפות ולו במעט ולתת לאנשים לנוח לרגע ולהפיג מתחים. לאחר הדיפת הצבא המצרי ועם תחילת המתקפות שלנו דרומה, עברתי לשרת בדרום ובניתי מערכות יחסים מיוחדות עם הבדואים בעיקר עם שבט אל הוזייל והשייך העומד בראשו שהיה לידידי הקרובֿ יחד עמו שתינו עראק עישנו נרגילות וקיבלתי שי חרב ענקית, פריטי לבוש, ושבריות כלומר סכינים מסורתיים של שבטי הבדואיים, עוד מילדות הצטיינתי ברכיבה על סוסים וכך לבוש בגלימת בדואים כאפיה ועקאל לראשי הייתי לאחד מהם. עם כיבוש אשקלון פעלתי בממשל העיר בעיקר להרגעת הרוחות והרחבת השליטה הישראלית. בשנת 1953 הייתי בן 37 השתחררתי והחלטתי להיות מורה דרך. ליוותי תיירים רבים בעיקר מארצות הברית.  בשנת 1956 רכשתי דירה ברחוב סוקולוב בתל אביב. ארחתי חברים רבים וחברות גם.   

בחודש יולי 1957 נפטר אבי שמואל חזקיה טאג'יר, בן תשעים היה וגר בשכונת קריית שלום סמוך לביתם של שושנה וחזקיה טג'ר. אמי זכרונה לברכה נפטרה בת שבעים ושש בחודש דצמבר 1948 בבית ברחוב יפו תל אביב.
אמי סולטאנה ואחותי ציונה בשפת הים בתל אביב
משמאל לימין יוסף, שלום, חזקיה והאחות שושנה לאחר מתקפת כינים מצולם במרפסת הבית בשדרות רוטשילד בשנת 1925
שלום נפטר בחטף בשנת 1961 והוא בן 45 . נטמן בבית העלמין בנחלת יצחק.

השארת תגובה