שמואל אבי-עד טג'ר

הספד לשמואל אבי-עד ז"ל

מאת: דורון אבי-עד,  19.12.2012

אבא שלי, שמואל אבי-עד, מת היום בבוקר בגיל 89. היו לו 88 שנים טובות, ועוד עשרה חודשים של משברים רפואיים קשים. היו לאבא חיים פעילים ומגוונים. הוא נולד בתל-אביב ב-1923. אביו, אשר תג'ר, היה בנם של שמואל וסולטנה, ממייסדי תל-אביב. אימו, גניה לבית אבי-עד –  לפני כן בלקינד – עלתה עם משפחתה מאוקראינה של היום. אחרי שהוריו התגרשו הוא גדל עד גיל 14 במגדל ובטבריה, עם אמא שלו ומשפחתה, ולקראת כיתה ט' עבר לגור בתל-אביב, אצל סבא וסבתא תג'ר, כדי ללמוד בגימנסיה הרצליה. אבא הצטרף להגנה כבר בגיל 13 בטבריה. בתל-אביב שילב את לימודיו עם פעילות אינטנסיבית בצופים ופעילות בחי"ש תל-אביב. בצופים, התקדם לתפקיד מפקד שבט דיזנגוף, ושנים מאוחר יותר היה מדריך ארצי. בהגנה היה מפקד מחלקה וסגן מפקד פלוגה, הדריך בקורסים למ"כים, ועבר שני מעצרים קצרים בידי הבריטים. לקראת הקמת המדינה, אבא היה נציג הצופים –  ואחר כך נציג כל תנועות הנוער – ליד מטה הפלמ"ח. במהלך מלחמת העצמאות, כשהסתיימה זהות האינטרסים בין תנועות הנוער לבין הפלמ"ח –  הפלמ"ח הפך ליחידה קרבית נטו –  היה בין הפעילים להקמת מסגרת חדשה לחניכי תנועות הנוער ילידי 1931, בוגרי השביעיות, שגוייסו אז לאימונים ותפקידי עזר אך לא ללחימה. מסגרת זו הוקמה בקיץ 1948 והיא הנח"ל. אבא חתום על מכתב תנועות הנוער בנושא הזה אל בן גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון. אבא הפך למפקד הפלוגה הראשונה של הנח"ל. היו אנשים שייחסו לו באופן אישי, גם כביקורת,  את פרוק הפלמ"ח. בשנות החמישים אבא היה חבר בכפר הירוק ומזכיר הכפר הירוק, למד באוניברסיטה העברית בירושלים, עסק בכתיבת חוברות הדרכה, ולימד בגימנסיה רחביה. ב-1956 חזר לצה"ל כדי לפקד על הפנימיה הצבאית. כעבור שנתיים, תוך תאום בין המפלגה לרמטכ"ל דאז, עבר למפא"י, ובמשך שלוש שנים היה מנהל המחלקה לחוגי הצעירים. בהמשך עבד שנתיים במכון שילוח, שאז עוד היה שייך לאמ"ן, וכשהמכון עבר לאוניברסיטת תל-אביב, הצטרף למשרד הביטחון –  תחילה ביחידה לקשרי חוץ וסיוע. בתחילת שנות השבעים הקים את היחידה לתיעוד ומחקר היסטורי, כיום היחידה להיסטוריה של משרד הביטחון, וניהל אותה עד פרישתו ב-1988. אבא המשיך גם בפעילות ציבורית ופוליטית, ברפ"י, ואחר כך במפלגת העבודה, וכחבר במשך שנים רבות בוועד עובדי משרד הביטחון. גם כגמלאי המשיך בפעילות ציבורית, שעל חלק ממנה ידעתי ועל חלק ממנה למדתי רק בחודשים האחרונים: בארגון גמלאי משרד הביטחון, באגודת הגמלאים, בחוג בן גוריון, בועדת הביקורת של ועד השכונה במשך כמה שנים, בעמותת משפחות מייסדי תל-אביב, בארגון חברי ההגנה –  עד השנה האחרונה השתתף בעריכת ביטאון הארגון –  ובוועד המפקח של קופת חולים. מי שהביא את אבא לוועד המפקח היה יהודה ברקאי ז"ל, שהכיר אותו כבר בשנות השלושים, כשעוד היה עולה חדש וחניך של אבא בקורס מדריכים  בצופים. כך כתב יהודה ברקאי על אבא באוטוביוגרפיה שלו –  בקיצורים קלים: "פעילות ההדרכה בצופים נעשתה בשיטה של  תחנות –  בכל תחנה למדו נושא מסויים בצופיות. וקרה לי דבר חשוב: בין המדריכים שעבדו בתחנות היה שמואל אבי-עד (תג'ר), לימים מפקד שבט דיזנגוף, מידידי הטובים ביותר עד עצם היום הזה. שמואל עבד בתחנה מסויימת והדריך סימני דרך. דווקא בנושא הזה התמצאתי היטב, ושמואל מצא לנכון לעודד ולשבח אותי. דברי עידוד אלה מצד שמואל היו לי לעזר רב. ברוב מקצועות הקורס הרגשתי די חלש, והנה נמצא מישהו שידע לשבח אותי ואת הישגי. התעודדתי והתחלתי ליהנות מהקורס, והשתדלתי להגיע להישגים גם בתחומים אחרים. התחלתי להרגיש שהנה אני יכול ועושה. אני משוכנע שהעידוד שקיבלתי אז משמואל עזר לי להתמודד עם אתגרים הרבה יותר קשים שבאו אחר כך, ולהגיע לפעילות רבה בנושאי ציבור בכלל. דברי השבח והעידוד האלה היוו גורם חשוב בהצלחתי בהמשך חיי." אבא היה כזה –  ידע לעזור, הרבה לעזור לאנשים שונים, במשפחה, בעבודה ומעבר לזה –  וידע גם להזיז דברים ולהשפיע.

במשפחה, אבא היה נשוי במשך ששים ושלוש שנים לאמא שלי, רבקה. הוא עקב אחרי השרות הצבאי שלי, באמצעות המפקדים שלי, גם כשחשבתי שאסור לו לדעת מה אני עושה. גם כשהייתי בן חמישים הוא עוד שלח אותי להסתפר.בשנים מאוחרות יותר, כשהפך לסבא לבנות שלי, אבא ידע להתגלגל איתן על השטיח, לבנות להן מגדלי קוביות, לתת להן לנצח אותו בדמקה, ובכלל להשתעשע איתן.

רובכם יודעים שכבר כמה שנים מדברים על סוף העולם ב-21 בדצמבר, מחרתיים. כששמענו הבוקר שאבא נפטר, אמרה הבת הגדולה שלי: "סבא ההיפסטר, נפטר יומיים לפני סוף העולם". זו מחמאה גדולה.