מאת: מירב לוי דיאמנט
שמוליק תגר נולד בתל אביב בשנת 1940 כבן לחזקיה ושושנה טג'ר וכנכד לשמואל וסולטנה טאג'יר ממייסדי אחוזת בית היא תל אביב. מצד אימו שושנה הוא נכדו של משה אשולין שהיה ה"קאדי" של יפו ומייסד שכונת "אהל משה" ונינו של יצחק אשולין הרב של יהודי עזה. שמוליק גדל בתל אביב, שירת בצבא בחיל מודיעין ולאחר השחרור עבר לגור באילת הצעירה שבדרום המדינה. הוא החל כעובד בק.צ.א.א. ומכאן ועד היום נמשך הרומן הארוך שלו עם אילת. במהלך השנים יזם תגר פרויקטים סביבתיים, תיירותיים ותרבותיים בעיר, ביניהם הקמת הקונסרבטוריון, פארק הצפרות, מוזיאון 'עירי אילת', גלריה לאמני אילת, קבוצת נוער 'שומרי המפרץ' לניקיון מפרץ אילת, ועוד. כיום משמש תגר כמזכיר ועדת ערים תאומות, אוצר המוזיאון ההיסטורי ומרצה בהתנדבות על העיר. לאורך כל שנות מגוריו בעיר ואף היום ממשיך תגר להיות פעיל בכל התחומים הקרובים לליבו ובעיקר בתחומי התיירות, הסביבה והקשרים הבינלאומיים. שמוליק נשוי לריקי (מבית מוארף) ולהם ארבעה ילדים ותשעה נכדים אילתיים.
בשנת 1959 הוצב החייל הצעיר שמוליק תגר לשמירה לתקופה קצרה בשדה בוקר. כששאל אותו בן גוריון, אותו פגש שם שמוליק, על תוכניותיו לעתיד, השיב לו תגר הצעיר, כי הוא מתכוון לחזור לתל אביב. או אז אמר לו בן גוריון: "אל תחזור לתל אביב, שם כבר עשתה משפחתך רבות למען העיר. סע לאילת, אילת היא מקום חדש, יש בו מעט אנשים, ויש הרבה מאוד מה לעשות שם". אז לא ידע בן גוריון, שבשנת 2016, 57 שנים אחרי הפגישה הזו, יכתוב שמוליק תגר אותו חייל צעיר שפגש בשדה בוקר, את הספר על שדה התעופה באילת, שהיה חזונו של בן גוריון. ספר שהוא רקויאם לשדה התעופה אילת, שמוליק הפנים את מה שאמר לו בן גוריון. הוא נסע לאילת, אהב את מה שראה ונשאר בעיר עד היום. מאז 1959 עזב שמוליק את אילת רק פעמיים לתקופות ארוכות – פעם ראשונה עזב לשנה, כשנסע לאפריקה כרווק, ומספר שנים אחר כך עזב לשנתיים כשליח הסוכנות לבוסטון עם אשתו ריקי ושלושת ילדיו שירי, גיל ושלי. גיא בנם הרביעי של שמוליק וריקי נולד אחרי שחזרו מבוסטון לאילת. במשך 52 שנים ארוכות עבד שמוליק בעירייה בתפקידים רבים (רכז תרבות, עוזר ראש העירייה,מנהל אגף התיירות והפיתוח הכלכלי ועוד) הוא שימש בו זמנית כעיתונאי וצלם עיתונות בעיתונים שונים, כולל בעיתון 'ערב ערב' באילת שהיה המקומון הראשון בארץ. שמוליק התחיל את עבודתו כעיתונאי עוד כשהיה תלמיד בכתה ז', אז כתב בעיתון 'דבר לילדים'. כשהגיע לאילת, החליף את רפי נלסון ושימש ככתב של 'ידיעות אחרונות' משך 10 שנים. אחר כך עבד כעיתונאי משך תשע שנים בעיתון 'הארץ' ועבר לכתיבה ב'דבר' למשך 8 שנים נוספות. הוא חבר באיגוד העיתונאים מזה כחמישים שנה ומחזיק בתעודת עיתונאי בינלאומית. הצילום שהחל כתחביב הפך לעוד מקצוע שעימו ערך והכין שמוליק תערוכות רבות בארץ וברחבי העולם בנושאי אמנות מדברית ועוד.
כתיבת ספרי היסטוריה על אילת ועל הגופים הפועלים בה, אינה חדשה לשמוליק תגר: הספר הראשון על אילת ביזמתו של שמוליק יצא בשנות השבעים ונקרא 'שורשים בים סוף'. הספר השני על אילת יצא בשנות התשעים בהוצאת 'אריאל', בעזרתה ובעידודה של עיריית אילת ונקרא 'אילת אדם ים ומדבר'. בהכנתו השתתפו שמונה חוקרים. את החלק ההיסטורי על התפתחות האזור, שתפש 150 עמודים מהספר, כתב שמוליק תגר. לקראת חגיגות ה – 65 לאילת, פנה ראש העירייה, מאיר יצחק הלוי לשמוליק, והציע לו להוציא לאור אלבום על חגיגות ה-65 לעיר. שמוליק נרתם למשימה. אסף חומרים, צילומים, שרבים מהם צולמו על ידו, וכתבות רבות שכתבו גדולים וטובים כמו אלתרמן,בן גוריון, פרס ועוד. גם באלבום זה היו 160 עמודים המוקדשים להיסטוריה של אילת שנכתבו על ידו, הספר הבא שכתב שמוליק לא היה קשור לאילת. היה זה ראש עיריית ראשון לציון ותושבי נחלת יהודה, שפנו אליו וביקשו להכין אלבום לקראת חגיגות המאה של המושבה הרביעית בארץ – נחלת יהודה – שהיום היא שכונה בלב ראשון לציון. שמוליק נענה למשימה, והאלבום שיצא ב- 2000 עותקים חולק לכל תושבי נחלת יהודה. משמלאו 50 שנה לנמל אילת החדש, פנה גדעון גולבר, מנכ"ל הנמל, לשמוליק וביקש להוציא אלבום היסטורי על נמל אילת. לפני חודשיים יצא האלבום- 'יובל לנמל אילת' – אלבום בן 150 עמודים, שחולק לכל עובדי הנמל. באלבום זה מתועדות תולדות הנמל מאז נבנה על ידי שלמה המלך ואחריו על ידי המלך יהושפט, והוא כולל סיפורים וצילומים של עובדי הנמל היום ובעבר. אז פנה אל שמוליק תגר מנהל רשות שדות התעופה באילת, חנן מוסקוביץ' וביקש ממנו להכין אלבום היסטורי, על פי מיטב המסורת, גם לשדה התעופה של אילת. שמוליק נרתם למשימה ולפני כשנה ראה אור הספר 'נמל תעופה אילת', שנכתב גם הוא על ידי תגר. הספר שהוזמן והוצא לאור במימון רשות שדות התעופה, הוא מסמך היסטורי מרתק, המתעד את תולדות שדה התעופה באילת מיום בו נולד הרעיון להקימו במוחו של דוד בן גוריון בשנת 1935. "רק סמלי הוא שהספר ראה אור בזמן בו שדה התעופה החדש 'רמון', הנבנה מול 'תמנע' צבר תאוצה", אמר תגר והסביר "מאחר ואני לא מבין מספיק בתעופה ובמטוסים, חיברו אותי לותיקי השדה שעזרו לי מאוד. העבודה בנושא זה הייתה עבורי מעניינת במיוחד, משום שבפועל זו לא הייתה עבודה על שדה תעופה אחד -אלא על מספר שדות תעופה – שדה התעופה 'עובדה', שדה התעופה 'עציון', שדה התעופה שארם א- שייח, שדה התעופה סנטה קתרינה והשדה באבו רודז, שכולם נשלטו על ידי שדה התעופה אילת. גם שדה התעופה בעקבה מוזכר בספר, משום שהיו תקריות בהן נחת מטוס עם תיירים בעקבה במקום באילת ולהיפך, וגם משום שבשלב מסוים עלתה בהסכם השלום עם ירדן, ההצעה לאחד את שדות התעופה אילת ועקבה, ושכל הטיסות ינחתו וימריאו מעקבה – רעיון שנגנז בסופו של דבר, אני לא מקבל תשלום עבור עבודתי", אומר שמוליק. "שכרי הוא העשייה וההכנה של הספר. ההנאה הרבה שאני חווה בעת המחקר, הכנת החומר וכתיבת הספר. בונוס מיוחד הוא ההנאה שלי כשאני רואה את שיוצא לאור ואת השמחה בעיני האנשים המקבלים אותו. החיוך הרחב על פניהם כשהם מזהים את עצמם או מכרים בספר ונזכרים בסיפורים מהעבר. זה שכרי".
את אות "יקיר הנגב" קיבל שמוליק משר הפנים השבוע, בהחלטה על הענקת האות לשמוליק תגר ציין ראש העירייה מאיר יצחק הלוי: "מר תגר מהווה דוגמה ומודל לעשייה משמעותית והתנדבותית בעיר אילת. הוא איש מופת אשר נותן יד לכל משימה ציבורית המתבקשת ממנו והיריעה קצרה מלהכיל את כלל פועלו רב השנים. אין ראוי ממר שמוליק תגר לתואר חלוץ הנגב". תגר שקיבל את ההודעה על היבחרו לקבלת האות השבוע, יום אחד בלבד לפני שההודעה יצאה לתקשורת, מצא את עצמו כבר ביום שלמחרת ניצב באור הזרקורים, הדבר שהוא שונא, בלשון המעטה יותר מכל. "אני דיי נבוך", הוא הודה. "מאז ומתמיד אני נשאר מאחורי הקלעים ובכלל, אני לא מבין על מה ולמה האות אם במשך כל השנים בסך הכל עשיתי את מה שאני אוהב", אמר תגר בהצטנעות אופניינית.
הספרים הם חלק משמעותי בחייו של שמוליק תגר אבל הם רק חלק מעשייתו. בפועל, שמוליק הוא הגמלאי הכי עסוק בישראל ואולי בעולם כולו. מאז "פרש לגמלאות", הוא עובד ללא הרף. היה בין מקימי מוזיאון אילת, וכעת הוא האוצר של המוזיאון, אוצר של גלריית אמני אילת, הוא יו"ר מרכז הצפרות, יו"ר מנהלת התיירות, אחראי על פרויקט ערים תאומים, אחראי על שימור האתרים ההיסטוריים באילת, בונה קירות דקורטיביים, שדוגמאות מהם תוכלו לראות בבנקים ובמסעדות שונות, הוא מצלם ומתעד ללא הרף, וצילומים שלו מעטרים את בניני העירייה ואת המתנ"סים. לצד כל אלו הוא מעדכן ללא הרף את ארכיון האינטרנט ההיסטורי של אילת ומתחזק את האוסף האינטרנטי הגדול של ארכיון תל אביב. ואל תשכחו שיש לו גם אישה, ילדים ונכדים ושני כלבים גדולים, שלשמחתו הרבה כולם מתגוררים באילת, למעט ביתו שלי המתגוררת בארה"ב עם משפחתה. וכולם צריכים את ראש השבט שלהם. באופן מפתיע, לא חשוב כמה עיסוקים יש לו לשמוליק, תמיד יש לו זמן למשפחה שלו. תשאלו את נכדיו שישמחו לספר לכם על סבא שמוליק. אשרי האיש שזוכר את עברו כבר אמרנו?
לעוף עם סבא שלי
מאת: שי (תגר) אלמוג.
סבא שמוליק נולד בתל אביב למשפחה ותיקה בעיר וסביו היו ממייסדי תל אביב – אחד מהם יסד את שכונת "אוהל משה" בתל אביב, והשני היה ממייסדי אחוזת בית, שהפכה לתל אביב.
אבל את זה כולם יודעים, וגם את זה שהוא מוותיקי ומייסדי העיר אילת.
הנה כמה דברים שרוב האנשים לא יודעים על סבא שלי :
- הוא אוהב יצורים קסומים ואגדות יותר מילד בן 5. הוא מצייר אותם, קורא עליהם, כותב עליהם, כל דבר. כל עוד יש אלמנט קסום איפשהו – הוא בפנים.
- הוא גם אוהב חנויות צעצועים יותר מילד בן 5 (אלמלא הגובה, הייתי בטוחה לגמרי שהוא בן 5). הוא מתרץ את זה בכך שהוא הולך לקנות מתנות לנו, הילדים, אבל כולנו יודעים שהוא הולך בעיקר בשביל עצמו.
- הוא קורא, והרבה. הרבה, הרבה, הרבה. החדר שלו הוא מבוך של ערימות ספרים, ורבים נכנסו לשם ולא נמצאו מעולם. הוא קורא ספרי פנטזיה, מתח, מדע בדיוני, ובערך כל סוג ספר שתוכלו לחשוב עליו.
- הוא מדבר עם חיות. זאת אומרת, לא בדיוק, אבל יש לו קשר מיוחד איתן ועם הטבע בכלל. הוא קצת דומה לעץ, עכשיו שאני חושבת על זה, והוא גם מתנהג ככה. כאילו הוא חלק מהטבע והטבע הוא חלק ממנו.
זה ברור שלנכדים תמיד יהיה כיף עם סבא וסבתא, אבל עם סבא שלי זה מיוחד יותר מזה. זה כמו לעוף. נראה לי. אני לא לגמרי בטוחה – לא עפתי אף פעם, אתם מבינים – אבל אני מאמינה שאם אי פעם אעוף, זאת תהיה אותה הרגשה.
