איתן תגר

ולא הייתה הדודה מחדרה?

מאת: איתן תגר

היינו ילדים, אבל לא היה לנו דוד באמריקה… היו לנו המון דודים ודודות כאן בישראל. משפחה משונה כזאת ולא כמו של כל הילדים, אצלנו כל הדודים והדודות חיו כאן בארץ ישראל ומעניין למה.

דוד יוסף – לשנים קרא שמו ישעיה?  – היה הצעיר מכל הדודים,  רווק יש אומרים מבוקש –  הדוד מירושלים מנהל אולימפיק (!) היה נוסע כל הזמן לחוצלארץ ומביא כל מיני סמלים ומטבעות, דיבר בעין ובח'יית , תמיד לבוש אופנתי וזכור לי צעיף המשי שעל צווארו בקור הירושלמי.

דוד שלום – הרווק העליז מתל אביב, בעיננו היה המודל כמותו היינו רוצים להיות, לוחם ללא חת בצבא, החייל שברח מהגרמנים, שירת ב ש.י. – גבר רציני, הוא היה יושב ב"כסית" ומתחיל עם חתיכות, קולו רועם שפמו מזדקר, וכוסית הערק או הקוניאק בידו, אהבתי אותו מאד – הוא הדוד שהיה לוקח אותי לטיולים.

דודה שושנה –  אליה אהבנו מאד לבוא, דוד גבריאל היה בעיננו עשיר מופלג. אהבנו כשהסביר לנו על הציפורים שגידל במחסן בחצר. אהבנו לבוא למירי ויוסי שהיו חברים טובים שלנו והיו להם צעצועים מדהימים מחו"ל ואפילו רכבת חשמלית! הם גרו בצפון תל אביב ליד גן העצמאות ובביתם טלפון ולמטה מכונית!

דוד ברוך – הדוד שהיה רוקח ונראה בעינינו לפחות איזה פרופסור לרפואה, זכורה לי דמותו בחלוק לבן עומד מאחרי הדלפק בבית המרקחת ברמת גן, והיחיד שמבין בכל הצנצנות והתרופות – אשתו אודט דיברה במבטא זר. ידענו שהוא עשיר גדול, והיה לו אפילו בית פרטי עם חצר,  שם שיחקנו עם דוד ואליל'ה (אריאל).

דוד אשר– אותו הכרנו רק מרחוק, איני זוכר שדיבר איתי אי פעם , הוא גר על הגבעה באביחיל הרחוקה , עם אשתו יעל האימא של דני, שהיה בן יחיד לה –  דני שהיה בא לשחק איתנו כשביקרנו אצל אברהם איכר.

דודה ציונה – הציירת ! (ואפילו עכשיו אני אומר זאת בחרדת קודש)  אימי לימדה אותי כמה זה מדהים שיש לי דודה ציירת, (לא דודה שמציירת…. דודה ציירת !!!)  גרה בבית מלא תמונות, ויש לה בן אברהמי הגדול שהיה שותף לפעילויות הילדים הגדולים כמו יוסי ושמוליק, אנחנו הזאטוטים בשבילו ולא ראה אותנו ממטר.

דודה מרים ואברהם איכר – את דודה מרים כלל לא הכרנו, הלכה לעולמה בצעירותה, את הבת שלה – מיקי הכרנו מצוין, היינו באים אליהם כל קיץ למפגשי כל בני הדודים בשדות אביחיל, למרדפים אחרי צבים ולטאות, בריחות מתנים ושועלים,  וייצור סירות מפרש קטנות מקליפות עצי האורן שבחצר, אברהם איכר היה אחל'ה בן אדם , ואהבנו את הסיפורים שלו שהיו סיפורי גבורה.

אבא חזקי ואימא שושנה – שושק'ה הוא קרא לה…מכל הדודים הוא היחיד שהיה עובד צווארון כחול, איש מעשה בעל ידי זהב, איש קשוח עם כללים וחוקי ברזל. אימא שושנה הייתה החברה הכי טובה שלי, החברים שלי היו באים אליה לספר, להתייעץ ולאכול איזה בורקס. ואני?  גמלתי לה בצרות אין סופיות , יש להניח שחלק גדול משערותיה הלבנות הן תולדה של היותי בנה. מה לעשות? ככה זה שאח הגדול היה החנון, והקטנה נסיכת המשפחה. נותרתי רק אני כתבלין חריף מידי של החיים שלה…והפכתי אובייקט למאמצי החינוך של אבא חזקי שנקט בכל האמצעים שעמדו לרשותו כולל חגורת מכנסיו, מאמצים – שנכשלו כליל.

סבא טאג'ר – האיש הזקן החכם שפעם היה גר בתל אביב ועבר לגור על ידינו בקריית שלום. היה לו זקן מחודד ומבט מחודד הרבה יותר, בעיקר כשהייתי בסביבתו עם הבלגן הפרטי שלי. הוא ידע להפעיל את המבט וכלל לא נזקק לאותה חגורה של אבא שלי הזכורה לטוב.  סבא טאג'ר היה מוסד מקודש, שטח פרטי, ודמות נישאת מעם. רק שושק'ה יכלה לנזוף באיש הזה.

זאת המשפחה שלי כפי שראיתי אותה כילד בן 10 , בשנות החמישים של המאה הקודמת. אלו הן הדמויות בעיניים הפרטיות שלי ובזיכרונות שנותרו לי מאז.  ואני תוהה…האם גם אצל נכדי אני אשאר כך בזיכרונם?