איתן תגר

מאת: שמוליק תגר

איתן תגר נולד בת"א בשנת 1944 כבן השני לחזקיה ושושנה טג'ר, נכד לסבא שמואל טאג'יר ולסבתא סולטנה, שניהם ממיסדי אחוזת בית היא תל אביב. בנעוריו גדל בבית המשפחה ברחוב מונטיפיורי ובהיותו בן 7 עברה המשפחה לשכונה חדשה שנבנתה בדרום תל אביב קרית שלום שמה, זאת בעקבות החלטת ההורים לצאת מן העיר אל "הכפר". איתן היה כל חייו "איש קרבות", עוד כשהיינו קטנים והיינו משחקים משחקי מלחמה בשכונה, היה זה איתן שלחם בחירוף נפש, ותמיד יצא מהקרבות בשן ועין, דודו אברהם היה קורא לו: "פצע וחבורה ומכה טריה" וזאת משום שתמיד  ניתן היה למצוא על איבריו השונים תחבושות, גבס, או חבורה סגולה. בגיל 14 קנה רובה אוויר עימו התאמן במועדון הגדנ"ע באבו-כביר ועד היום ממשיך להתאמן במסגרת צלפי המשטרה. בצבא היה איתן חייל קרבי ועבר טירונות קורעת בהנדסה קרבית ומאוחר יותר הועבר לגולני שם הקים את פלוגת ההנדסה של החיל. במלחמת ששת הימים הוא נקרא כרס"פ מחלקת החה"ן לשירות המילואים הראשון שלו, שם חילק את אנשי הפלוגה ולכל זחל"ם הוצב איש הנדסה שהוגדר כחבלן, איתן היה בצוות של תישבי מ"פ פלוגה ג' בגדוד 12 של גולני בעליה לתל פאחר ברמה הסורית.

תל פאחר ברמה הסורית - ששת הימים.

כותב איתן תגר (באתר נעמוש): " עולים על ציר הנפט תוך הפגזות נוראיות ומגיעים למרגלות תל פאחר, עליתי בזחל"ם של המ"פ תישבי אליו הצטרף זוהר הסמג"ד, במהלך הלחימה לפני הגדר, נפצעו עשרות חיילים. הסמג"ד נפצע גם הוא ופונה לאחר מכן, המ"פ אלכס , נפגע הסתבר לי שכמעט כל המ"פים בגדוד נהרגו או נפצעו קשה, מתחילים להיכנס לגדרות ולתעלות עם כוח קטן ותישבי בראש. החזקתי בונגלור קצר ביד  כדי לפוצץ את הגדרות מתחת לעמדות המבוטנות, על הגדר אני חוטף כדור שמשחיל אותי מהחזה השמאלי ועד החלק התחתון של הגב, לידי תישבי חוטף כדור בראש ונהרג. איבדתי את הבונגלור ואת ההכרה לפרקים, אין פינוי כל הצירים לרמה הינם כרטיס לכיוון אחד – למעלה! אין מסוקים בגלל הירי וההפגזות, אין חוליית רופא מאחר והזחל"ם שלהם חטף פגיעה ישירה והפך לתל של אינפוזיות ותחבושות בוערות, והעמדה הצפונית של תל פאחר יורה בי ואני חסר אונים, אחרי כמה שעות ששכבתי בשטח עם תחבושת אישית, הגיעו אליי חובשים וממש גררו אותי עם הבונגלור והעוזי. לא רציתי לעזוב אותם כי פחדתי שהבונגלור יחטוף כדור ויתפוצץ. וככה החזקתי את הבונגלור ואת העוזי עד שהגעתי לנקודת איסוף פצועים למטה במדרון האחורי ". מסתבר כי רק אחרי 4 שעות מצליחים החובשים לפנות את איתן בזחל"ם לקרית שמונה ומשם לבי"ח הרמב"ם בחיפה.

איתן במפגש עם חיילי חה''ן גולני.

לאחר שיחרורו מצה"ל, הוא מתחתן עם זהבה ולשניים נולדים ארבעה צאצאים: הראל, יריב, יותם וענת. איתן עובד שנים רבות כמנהל כוח האדם של מפעל "תדיראן" ואח"כ כמנהל השיווק, משם עובר ליזמה פרטית ומצטרף לחברה לייעוץ והדרכה בתחום השיווק ואז מחליט להקים את עמותת "האחים של חה"ן גולני", כיום מטפל איתן באמצעות העמותה במשפחת השכול של החה"ן, ביוצאי חה"ן גולני לדורותיהם ובפלוגה הסדירה המשרתת בצבא, זאת עמותה פעילה המבצעת פעולות תמיכה רבות בחיילים בעת שירותם ובשיחרורם מהצבא.

בשנת 2000 מתברג איתן בהשפעת בן דודו הבוגר כצל'ה (אברהם כץ עוז) להקמת והפעלת עמותת מייסדי תל אביב, עמותה העוסקת בפעולות תרבות והנצחה לבני ונכדי אותם 66 משפחות שייסדו את אחוזת בית היא תל אביב.וכך כותב איתן :" באחת מפגישות בני הדודים קיבלתי שליחות מחייבת ללא כל אפשרות סירוב, שהנה הגיע תורי לשמור על האינטרסים של משפחת תגר (טג'ר) במסגרת עמותת משפחות מייסדי תל אביב. בעמותה שהוקמה ע"י אברהם כץ עוז יש כבר מסורת מקובעת (כך נאמר לי באותה פגישה אומללה) שאחד מבני המשפחה לוקח חלק בוועד או בניהול או בנשיאות ובלבד שהאינטרס של המשפחה ישמר ומסתבר שאחרי אברהם כץ עוז, וסמי אביעד, ואריאל , ודוד , הגיע תורי לאחוז את דגל המשפחה וכידוע מחובה משחרר רק המוות. אז הלכתי לעמותה , התקבלתי לוועד ומצאתי חגיגה גדולה של אינטרסים וצאצאי משפחות המייסדים, שהיו עסוקים כבר זמן ממושך בהתנצחויות פנימיות וניסיונות למשוך את השמיכה הקצרה לכל הכיוונים, היה שמח והיו גם אירועים והוצאת ספרים, ומצאתי עצמי יושב ראש הוועד של העמותה וכל הבלגן על ראשי, למזלי אברהם כץ עוז היה עדיין נשיא העמותה ועזר לי מאד להמשיך ולהתנהל למרות ניסיונות הנפשות הטובות שבוועד ששאפו להמשיך ולהתקוטט זה עם זו, אחרי שהכל נרגע ,וכפי שהתחייבתי לבני הדודים , חזרתי לאותם ניסיונות של קודמי מהמשפחה שהיו בוועד, לנסות ולקבל אישור העירייה לקריאת רחוב ע"ש סבא שמואל חזקיה טאג'יר. הייתה כבר הסכמה עקרונית ועדיין חיפשו רחוב. הפעלתי הרבה לחץ על העירייה, עזרו לי סמי, וכץ עוז, והוקמה סיירת חיפוש רחוב עם בני הדודים יוסי ודוד  …והנה קיבלנו רחוב. כדי לסבר את האוזן צריך לזכור שרחוב ע"ש ציונה תג'ר כבר היה ביפו  – זהו הרחוב יוצא מרחוב יפת. פתאום קיבלתי טלפון מהעירייה שמתפנה רחוב שעולה מרחוב הנמל ביפו לכיוון רחוב קדם – ראינו והחלטנו במקום – זהו זה! מסתבר שאז רק התחילו הצרות, ערביי יפו החליטו כנגדנו שהרחוב הזה צריך להיקרא על שמו של האימ'אם שלהם שנפטר זה מכבר, עברה כמעט שנה, אנחנו לחצנו כל הזמן, בסוף נעשתה סולחה עם ערביי יפו רק לאחר שהעירייה קראה את הכיכר ברחוב יהודה הימית ע"ש האימ'אם הידוע. ..ואז מהשמיים עזרו לנו, נקבע טכס מרשים עם ראש העיר, אך ארובות השמיים נפתחו ומבול שטף את תל אביב. ערכנו טכס קטן ומקומי בהשתפות בני המשפחה וחשפנו את שלט הרחוב המיוחל וירדה השלוה על יפו".

טקס קריאת רחוב ע''ש סבא, איתן משמאל, באמצע ראש העירייה רון חולדאי, מימין כצל'ה עם נכדיו והשלט המתנוסס.
איתן - הצלף של המשפחה מומחה לקשת וחץ ולכלי נשק.

במשך  כ- 45 שנים מילא איתן תפקידים במשטרה כאיש סגל מתנדב התורם לבטחונה של הקהילה גם בשכונתו נחלת יהודה כמפקד משמר הנחלה עם 180 מתנדבים, וגם ביחידת צלפי משאז וכמדריך צלפים במשטרה, כיום מפעיל את "משמר הנחלה" גוף התנדבותי עירוני ששומר על נחלת.
 אבל כל זה לא הספיק לו לאיתן והוא נכנס לתחביב חברתי חדש: קשת וחץ , הוא מקים מועדון ועמותה "קשתי מכבי ראשון" לעידוד וקידום ספורט הקשתות בקרב ילדים, בני נוער ומבוגרים, נכים ובעלי מוגבלות, מופעלים חוגים מודרכים לילדים, נוער ומבוגרים, תחרויות ארציות, בינלאומיות ועוד. איתן פעיל גם במועדון בית הלוחם בתל אביב בענף חץ וקשת , ושנים רבות לוקח את הגביע של תחרויות בתי הלוחם בישראל, לפני עשר שנים נכנס לאיגוד הקשתות בישראל וכמנכל האיגוד במשך שמונה שנים,  ביצע תוכנית הבראה נרחבת להקמת מגרש קשתות לאומי בוינגייט ומועדונים חדשים . בטח חשבתם שזה הכל אבל ידו עוד נטוייה, כיום הוא מייצר סכיני ציידים, גרזנים ויקינגיים , חרשות עץ …. ואפשר לומר שדמות האבא חזקיה והמחסן שלו חוזרים שוב במהדורה חדשה.

 יש לצפות לגדולות ונצורות מה"צעיר" הזה שהחל דרכו כילד בת"א הקטנה וממשיך ופועל ללא לאות במסגרת משפחתו בעזרתה של בת זוגתו דרורית , אמנית בזכות עצמה מפסלת בחומר, וציירת שלמדה בבצלאל וכיום חזרה לאומנות, היא כמובן משמשת כנוע דוחף לאיתן  לכל דבר.

איתן מתנדנד בנדנדה שבנה אביו, במרפסת הבית ברחוב מונטיפיורי 44 בת''א.
איתן באמצע שמוליק אחיו מימין ואחותו עדנה משמאל בשנת 1950
איתן מתחפש לקוזק בפורים לידו אחותו עדנה
תמונה נהדרת של שבט חזקיה ושושנה (מימין), כל ילדי איתן ושמוליק, עם הנשים זהבה וריקי ועם האחות עדנה.
צילום שגרתי חזקיה מנסה לשכנע את איתן בנחל עוז.
האחים של החה''ן - יצירה של איתן.
שיחה רצינית: דוד יוסף ואיתן.
פסח 1996, מימין שמוליק, באמצע סבא חזקיה מברך, ריקי מחייכת ומוזגת: דם, כינים, ערוב וכו וכו, איתן מבסוט משמאל.
איתן, 5 משמאל בתחרות בבולגריה, יוני 2014
האחים איתן ושמוליק
כנס המשפחה ביפו זקן בני דודים כצל'ה במיקרופון מאחוריו איתן ודוד.
ליבי בתו של הראל עם סבא איתן שניהם נהנים מהפלסטר

ולא הייתה הדודה מחדרה?

מאת: איתן תגר

היינו ילדים, אבל לא היה לנו דוד באמריקה… היו לנו המון דודים ודודות כאן בישראל. משפחה משונה כזאת ולא כמו של כל הילדים, אצלנו כל הדודים והדודות חיו כאן בארץ ישראל ומעניין למה.

דוד יוסף – לשנים קרא שמו ישעיה?  – היה הצעיר מכל הדודים,  רווק יש אומרים מבוקש –  הדוד מירושלים מנהל אולימפיק (!) היה נוסע כל הזמן לחוצלארץ ומביא כל מיני סמלים ומטבעות, דיבר בעין ובח'יית , תמיד לבוש אופנתי וזכור לי צעיף המשי שעל צווארו בקור הירושלמי.

דוד שלום – הרווק העליז מתל אביב, בעיננו היה המודל כמותו היינו רוצים להיות, לוחם ללא חת בצבא, החייל שברח מהגרמנים, שירת ב ש.י. – גבר רציני, הוא היה יושב ב"כסית" ומתחיל עם חתיכות, קולו רועם שפמו מזדקר, וכוסית הערק או הקוניאק בידו, אהבתי אותו מאד – הוא הדוד שהיה לוקח אותי לטיולים.

דודה שושנה –  אליה אהבנו מאד לבוא, דוד גבריאל היה בעיננו עשיר מופלג. אהבנו כשהסביר לנו על הציפורים שגידל במחסן בחצר. אהבנו לבוא למירי ויוסי שהיו חברים טובים שלנו והיו להם צעצועים מדהימים מחו"ל ואפילו רכבת חשמלית! הם גרו בצפון תל אביב ליד גן העצמאות ובביתם טלפון ולמטה מכונית!

דוד ברוך – הדוד שהיה רוקח ונראה בעינינו לפחות איזה פרופסור לרפואה, זכורה לי דמותו בחלוק לבן עומד מאחרי הדלפק בבית המרקחת ברמת גן, והיחיד שמבין בכל הצנצנות והתרופות – אשתו אודט דיברה במבטא זר. ידענו שהוא עשיר גדול, והיה לו אפילו בית פרטי עם חצר,  שם שיחקנו עם דוד ואליל'ה (אריאל).

דוד אשר– אותו הכרנו רק מרחוק, איני זוכר שדיבר איתי אי פעם , הוא גר על הגבעה באביחיל הרחוקה , עם אשתו יעל האימא של דני, שהיה בן יחיד לה –  דני שהיה בא לשחק איתנו כשביקרנו אצל אברהם איכר.

דודה ציונה – הציירת ! (ואפילו עכשיו אני אומר זאת בחרדת קודש)  אימי לימדה אותי כמה זה מדהים שיש לי דודה ציירת, (לא דודה שמציירת…. דודה ציירת !!!)  גרה בבית מלא תמונות, ויש לה בן אברהמי הגדול שהיה שותף לפעילויות הילדים הגדולים כמו יוסי ושמוליק, אנחנו הזאטוטים בשבילו ולא ראה אותנו ממטר.

דודה מרים ואברהם איכר – את דודה מרים כלל לא הכרנו, הלכה לעולמה בצעירותה, את הבת שלה – מיקי הכרנו מצוין, היינו באים אליהם כל קיץ למפגשי כל בני הדודים בשדות אביחיל, למרדפים אחרי צבים ולטאות, בריחות מתנים ושועלים,  וייצור סירות מפרש קטנות מקליפות עצי האורן שבחצר, אברהם איכר היה אחל'ה בן אדם , ואהבנו את הסיפורים שלו שהיו סיפורי גבורה.

אבא חזקי ואימא שושנה – שושק'ה הוא קרא לה…מכל הדודים הוא היחיד שהיה עובד צווארון כחול, איש מעשה בעל ידי זהב, איש קשוח עם כללים וחוקי ברזל. אימא שושנה הייתה החברה הכי טובה שלי, החברים שלי היו באים אליה לספר, להתייעץ ולאכול איזה בורקס. ואני?  גמלתי לה בצרות אין סופיות , יש להניח שחלק גדול משערותיה הלבנות הן תולדה של היותי בנה. מה לעשות? ככה זה שאח הגדול היה החנון, והקטנה נסיכת המשפחה. נותרתי רק אני כתבלין חריף מידי של החיים שלה…והפכתי אובייקט למאמצי החינוך של אבא חזקי שנקט בכל האמצעים שעמדו לרשותו כולל חגורת מכנסיו, מאמצים – שנכשלו כליל.

סבא טאג'ר – האיש הזקן החכם שפעם היה גר בתל אביב ועבר לגור על ידינו בקריית שלום. היה לו זקן מחודד ומבט מחודד הרבה יותר, בעיקר כשהייתי בסביבתו עם הבלגן הפרטי שלי. הוא ידע להפעיל את המבט וכלל לא נזקק לאותה חגורה של אבא שלי הזכורה לטוב.  סבא טאג'ר היה מוסד מקודש, שטח פרטי, ודמות נישאת מעם. רק שושק'ה יכלה לנזוף באיש הזה.

זאת המשפחה שלי כפי שראיתי אותה כילד בן 10 , בשנות החמישים של המאה הקודמת. אלו הן הדמויות בעיניים הפרטיות שלי ובזיכרונות שנותרו לי מאז.  ואני תוהה…האם גם אצל נכדי אני אשאר כך בזיכרונם?

כנס המשפחה בשדרות רוטשילד שארגן איתן לחשיפת אריחי ההטבעה ברחוב ע''ש סבא שמואל.
תחרות הקשתים בפארק תמנע שנת 2016 - איתן בפוזה...

השארת תגובה