היסטוריה

ההיסטוריה שלנו: שמוליק תגר

הרבה סיפורים עברו לאורך הדורות במשפחתנו, על רבים מהם כתבנו כבר בספרים, אבל פה ושם ישנם קטעים קטנים, אנקדוטות וזוטות השייכים לימים ההם וחשבתי שכדאי שיהיו כאן, חשופים לעינכם לקריאה חופשית, אלה הם סיפורים שלמעשה בנו את ההיסטוריה של משפחתנו ושל תקופת הקמת המדינה, אין ספק שהם אבני היסוד להווה ולעתיד, כי אמר כבר מישהו חכם "בלי היסטוריה גם אין עתיד", מאחל לכולכם הנאה…

זו דוגמא בלבד: יום שבת בבקר אצל דודה שושנה (של חיזקי) , המשפחה מגיעה לבורקאס, בן דודנו סמי משמאל מוזג את העארק, יוסף מימין מחייך לכוס שקיבל ודוד לידו מחייך, גם ה"בנות" שותות עראק במשפחה שושנה ועדנה ועל השולחן כל הדברים הטובים...

ליל הסדר אצל סבא שלי, או פסח אצל סבא טאג'ר.

מאת: איתן תגר   
 ..השולחן ערוך, האמהות שלנו טורחות במטבח הרבה רעש וקיטור שעולה מהמהבילים, סבא מתיישב בראש השולחן, את מקל ההליכה הוא משעין על הקיר, מתחת לאורלוגין הישן, סבא לבוש לבן, זקנו מחודד, פניו שלוות מאד אך מאירות באור חיובי, הוא ניראה מבסוט שכל ילדיו ונכדיו מכונסים כאן סביבו , וברגע שישב לשולחן מתישבים כולם …חוץ מהאמהות כמובן,שעוד טורחות במטבח, אט אט גם הן מגיעות וכבר מקריאים את ההגדה…
… והנה נכנסת שושנה – אמא שלי – ושמה על יד סבא סיר גדול מלא ביצים קשות חומות –
"וובוס חמינדוס" שבושלו כל הלילה למהדרין. סבא נותן סימן ומחלקים את הביצים כל אחד מקבל ביצה אחת! כל השאר חוזר לסבא. בדרך, האמהות הטובות מחליקות בסתר עוד ביצה או שתיים לנו הנכדים שממהרים להסתיר את האוצרות. הסדר מתנהל וכוס היין הראשונה מחליקה את הדרך לדבר האמיתי- חלב אריות! ערק עם מים וקרח שצבעו לבן ממלא את הכוסות הגבוהות (כוסות גבוהות של תה) – עם הערק צריך משהו בפה… ועוד לא הגענו למה נשתנה וכל הדודים כבר טרפו את הביצים שלנו עם הערק…
דוד יוסף צועק: שושקה תביאי עוד ביצה" שושנה אומרת לו: "אין יותר ביצים …אבל,אם אתה רוצה תקנה מהילדים" (???.) צועק יוסף : "יש כאן למישהו ביצה למכור?" כמו במקהלה כולנו הנכדים צועקים :"אני , אני" וכך מתחיל משא ומתן בין יוסף לבין הילדים על מחירה של ביצה קשה בסדר פסח, המחיר מאמיר, ואז מצטרפים דוד שלום וחיזקי (אבא שלי) ובקולות רמים טוענים:   "הבו ביצים….אין כבר עם מה להוריד את הערק" והבורסה בעיצומה, מוכרים קונים מקלפים בוזקים פילפל ומלח, צועקים מכריזים …שיגעון. זר לא היה מבין מה קורה פה , לא האפיקומן, ולא ההגדה הם שחשובים כאן , כאן סוחרים בביצים קשות! כאן מנצח הילד ששומר הכי הרבה זמן את הביצים שלו ומבצע מכירה בשיא הביקוש כאשר אין יותר היצע! וכך ברקע ממשיכים עם ההגדה, הבורסה רותחת, הדודים מתפוצצים כבר מרוב ביצים, האמהות מחליקות עוד סחורה בחשאיות לשוק, המוכרים סופרים את הכסף …אלוהים ישמור איזה ליל סדר!
……ואחרי שנים כשאנחנו כבר חגגנו את הפסח עם ילדינו סביב אותו שולחן סדר, ועשינו את כל אותן ההצגות לרכוש כמה שיותר ביצים כדי שהילדים שלנו יזכו בקצת הכנסות מהשיעור הראשון שלהם בכלכלת שוק ….. רק אז הבנו כמה נהנו הדודים שלנו מכל הסיפור.
חג שמח לכולם ושיהיו לכולנו הרבה ביצים…

רכבת אחת רחוק מדי

מדוע וכיצד קופצים שלשה בני שושלת תג'ר מרכבות עוד בטרם תעצורנה? שלושה סיפורים מצמררים אך נכונים לחלוטין. אריה תג'ר נרצח ונופל מרכבת בצרפת, יוסף תג'ר צונח מרכבת במצריים. שלום תג'ר קופץ מרכבת נוסעת וניצל מהשבי בגרמניה.

                                                           מאת: דוד תגר

הרב שלמה תג'ר בדמשק עם משרתו.

אקספרס פריס – ליון, פברואר 1962…

    אריה תג'ר בתפקידו האחרון מאיור-רב סרן קצין צבא מצטיין בצבא צרפת, חש חבטה איומה וצנח מבעד לחלון הרכבת המהירה אל התהום בחשכת הלילה, גופו נחבט בקיר גשר האבן הגבוה עליו דהרה הרכבת במהירות של מאה ושישים קילומטרים. חקלאי שעובר במקום בשעות הבוקר מוצא את גופתו המכוסה שלג ודם רב. הוא מזעיק את המשטרה הפותחת בחקירה נרחבת. האם ברצח מדובר או בהתאבדות ?

    אריה תג'ר בן 54, נולד בירושלים בשנת 1907. אביו הוא הרב שלמה תג'ר בנו של הרב שלמה בן משה תג'ר שנולד בירושלים בשנת 1866 והידוע גם בשם  ” המביט ”. תג'ר אב לחמישה, התגורר במחנה צבא בפריס, אדם שקט שאינו מופיע ברבים במדי צבא. בשנת 1921 יצאה המשפחה מירושלים ועברה ללבנון שם כיהן האבא כרב הקהילה, לאחר שהאב עבר לדמשק חזר אריה לארץ ישראל ועבד בפרדסי ראשון לציון. אז החליט לחזור לדמשק והתגייס לצבא הלבנט שהיה תחת חסות צרפת, עד מהרה סיים קורס קצינים בהצטיינות ושמו היה חקוק שנים רבות בלוח הכבוד של בית הספר לקצינים בסוריה. במהלך הקורס התיידד עם אדיב שישקלי שהיה אחר כך במשך 3 שנים שליט סוריה. במלחמת העולם השנייה הצטרף לגדודי צרפת החופשית ותמך בדה-גול. הוא נשלח מאוחר יותר להודו סין שם שלטה צרפת ונלחם נגד הוויטנמים. נפצע פעמיים חזר לצרפת ומתמנה למפקד מחנה צבאי בפרברי פריס.

    לאריה תג'ר אח, יצחק תג'ר שהיה מורה ומנהל בית ספר אליאנס בטבריה ובתל אביב, גם בנימין תג'ר לוחם בשורות הלגיון הצרפתי שנהרג במלחמת העולם השניה הוא אחיו. אח נוסף הוא ניסים תג'ר.

המשטרה הצרפתית שוללת את האפשרות כי הקצין היהודי התאבד, מה שמותיר את הסברה כי נרצח על ידי מתנגדי משטר דה-גול הצרפתים אנשי מחתרת או.א.אס. שהתנגדו לנסיגת צרפת מצפון אפריקה. ככל הנראה עסק אריה בעניינם ועל כך שילם בחייו. ארנקו כרטיסו ומסמכים חשובים שהיו בידיו נעלמו, על גופו נמצא מכתב המלצה של שגריר צרפת ברומא לשעבר מנהל לשכת דה-גול. בכיסו נמצא מכתב שהחל בכתיבתו ברכבת ובו הספיק לכתוב: “הנני ברכבת, בעוד שעתיים אגיע לליון, ז'אן נוסע אף הוא ברכבת זו…” מי הוא אותו ז'אן? והאם בגינו נרצח אריה תג'ר? ישנם רמזים כי איימו על חייו, יש משערים כי  ז'אן המוזכר במכתבו היה סוכן כפול.

(מיור אריה תג'ר הנרצח מצרפת, הוא אחיו של בנימין תג'ר הקפיטן שנהרג בשנת 1944 בקרב לכיבוש טולון, שניהם היו בניו של הרב שלמה תג'ר (ממשפחתו של הסבא שלנו) שהגיע מירושליים-בוכרה- ביירות ודמשק שם היה הרב הראשי ושנפטר בדמשק בשנת 1935 – ש.ת.)

קו פלשתינה – קהיר, מאי 1943… 

  יוסף תגר, נולד בשנת 1918, בנם של שמואל וסולטנה מקבוצת אחוזת בית מייסדי תל אביב, מתגייס לחיל האוויר הבריטי בשנת 1943 ונשלח לעבר הירדן לקורס טכנאים הוא מסיים את הקורס בהצלחה ובאפריל ונשלח לשרת בבסיס חיל האוויר הבריטי במצרים. הוא בן 25.

     יוסף מנמנם, חצי רדום הוא שומע את סדרן הרכבת מכריז בקול "מאסארה" הוא מזנק אל עבר דלת הקרון, משוכנע שעוד רגע תעצור הרכבת לגמרי, הוא פותח את הדלת, הרי כאן צריך לרדת, בחוץ עלטה מוחלטת, הוא קופץ בחשבו שהרציף ממש מתחת לרגליו, מרחף באוויר ונופל מלוא קומתו לרגלי הרכבת הממשיכה לנסוע וגלגליה מוחצים את רגלו, הוא מאבד את הכרתו. לאחר יומיים פוקח את העיניים שנית ומוצא עצמו בבית חולים בקהיר חבוש ומוכה. לגביו המלחמה הסתיימה. רגלו המרוסקת לאורכה חייבה קטיעה מיידית של אחדות מאצבעותיו, אך הפצעים העמוקים בשוק אינם מגלידים. זהום פושט ברגלו והרופאים מתכננים לקטוע אותה כמקובל באותם ימים ולשלוח אותו לשיקום.

    את מסילת הרכבת מארץ ישראל למצריים החלו לתכנן התורכים. בטרם ניגפו בפני הבריטים בשנת 1917, תכננו הם להשתלט על תעלת סואץ ולשם כך החלו בבניית מסילה מיפו לקהיר. הבריטים השלימו את המסילה שהחלה בתחנת הרכבת ביפו, דרומה וחצתה את סיני ותעלת סואץ עד לקהיר ומערבה ממנה.

    שלום תג'ר אחיו של יוסף גם הוא חייל המשרת במצריים. מגיע בסערה לבית החולים ומבקש מיוסף לא להסכים לקטיעת רגלו. בינתיים מקבל בית החולים את תרופת הפניצילין החדשנית ויוסף הוא מראשוני המטופלים בה. התרופה הצילה את חייו ואת רגלו הוא חוזר לישראל להחלמה ומשתחרר כנכה מלחמה מהצבא הבריטי.   לאחר כשנה פונה יוסף לצבא הבריטי בצריפין ומבקש להגיש תביעת פיצויים. מכתב שנשלח אליו מהצבא מעביר אליו את האחריות לנפילה ושולל אפשרות שיוסף נדחף על ידי נוסע עויין. את האמת ידע יוסף בלבד.

    

דוד יוסף בבי'הח בקהיר בשנת 1944
תחנת הרכבת בקנטרה בדרך למצריים בשנת 1917
שלום (מימין) סמל בצבא הבריטי שנות הארבעים
חפרים בריטים בנפילת יוון לפני השבי בשנת 1941

רכבת משא 1941, סלוניקי – גרמניה…

    ארבעים קרונות משא מטונפת ובראשן קטר שחור נושף  ומאיים, ממתינים ליותר מאלף שבויים יהודים חיילי הצבא הבריטי המובס. המקום סלוניקי שביוון, הזמן, מלחמת העולם השנייה. הנסיבות, מרבית חיילי פלוגות החפרים מתנדבי הישוב היהודי בארץ ישראל, נופלים בשבי הגרמני באיזור מפרץ קלמאטה בדרום יוון. לאחר חודשים במחנות שבויים באיזור קורינתוס, הם נשלחים לסלוניקי ושם נאלצים להידחס בקרונות הרכבת כדי להישלח למחנות שבויים בגרמניה. בין השבויים נמצא שלום תג'ר גילו 25, בן שמואל וסולטנה, סמל, המחליט בלבו – לגרמניה אני לא מגיע, אני מהרכבת קופץ.

    הנסיעה האיטית נמשכת ימים, רעב, צמא, עוצרים מדי פעם לצרכים אישיים, ולבסוף חוצה הרכבת את הגבול וממשיכה ביגוסלביה המושלגת לגרמניה.  הלילה יורד והקטר היגע מאט את מהירות נסיעתו. שלום תג'ר מטפס אל האשנב הגבוה ועמו חברו מישראל סלבה ממשפחת יושע בתל אביב, הוא שולח רגל אחת ועוד אחת החוצה, אף חייל גרמני אינו מבחין בו. הוא נאחז בידיו במשקוף ואז דוחף עצמו מדופן הקרון תוך שהוא נופל על ידיו אל שולי המסילה ומוצא מיד מחבוא בין השיחים והשלג. גם חברו סלבה עושה כמותו. הרכבת ממשיכה בדרכה, כאן מתחיל המסע הגדול של שלום חזרה לארץ ישראל. הוא מגיע לסלוניקי, מארגן בסיוע המחתרת קבוצת בריחה, מפליג בסירת דייג לחוף תורכיה ומגיע בסופו של סיפור לארץ.

    שלושה בני משפחה ענפה אחת ומערכת יחסיהם המוזרה עם רכבות.

שיר על סמי - מאת דוד תגר

דוד עם בן דודו סמי, יולי 2009
מגדל המים והשעון בשדרות רוטשילד שנת 1927 - ציונה תג'ר
רחוב גאולה בת''א, שנת 1932 - ציונה תג'ר.

סוף עונת האבטיחים או אבטיחים מילונים  וגמל

מאת:   אברהם כץ עוז

…לא  בטוח שהיה  הרבה מגוון אוכל בפלשתינה א'י  בתחילת המאה  הקודמת,  אבל אבטיחים ומילונים היו גם היו, היה גם סברס: היו תפוזים שנקראו מרנצס, היו  גם  מלפפונים שנקראו בכוס, היו חצילים שנקראו ברינג'ינה, היו קישואים שנקראו כוסא, והיתה במיה וגם שעועית שנקראה פסוליה. את אלה מכרו מעגלות ברחוב עם הכרזות של  שמן של הירקות.

כמובן שהיו  עוד מאכלים  במסעדה  של  אבו עיסא ביפו, זו  שבקומה שניה של הבית האחרון  ברחוב  רזיאל של היום מול  השעון ,שם היה  גם ויכוח באם סמוך למסעדה יש בית בושת או לא, אבל במסעדה ההיא של אבו עיסא  נתנו כמובן בשרים על האש ואורז וירקות  ומלבי מתוקים ומלפפונים לקינוח .וגם  נרגילה למי שרצה.אבל  אי אפשר היה לעבור  קיץ  בלי אבטיחים  ומילונים, ואפילו  נחום גוטמן  כתב עליהם וצייר אותם .

הסבא  שלי שמואל חזקיה טאג'יר, ירד מירושלים ליפו יחד עם אשתו החדשה  סולטנה בכר , כנראה בשנת  1890  לערך, למה לערך ? כי אנו יודעים  מתי נולדה אמא שלי ציונה , היא  נולדה  ב1889 , אבל  בתעודת הזהות שלה  רשום  1900. כי לא  היה נעים לאנשים להגיד  שהם נולדו  במאה  הקודמת , אז  החליפו לפי הצורך את  תאריך הלידה. על כל פנים אם אמא שלי נולדה  ב 1899, ז"א מרקדו, שהיה גדול ממנה, נולד שנתיים קודם לכן בשנת 1897. ומאחר  ומצאנו  בבית  הקברות היהודי הישן ביפו עוד  שני קברים של  טאג'יר ,   לונה  ואברהם , משמע כנראה  שהסבא וסבתא  ירדו ליפו  ב1893 יש ויכוח במשפחה, אולי יש  עוד דוד אחד שקבור שם בבית הקברות ביפו, אבל זה לא  בטוח . לפי  זה אנו יודעים  שסבא  שמואל חזקיה  ירד ליפו  ב1891 או ב1893. 

היה לו  כסף, והוא  קנה חנות למכירת רהיטים  ברחוב  בוסטרוס  וגם עסק  יחד עם שותף בבורסקאות, ורכישת עורות ועיבודם , כמובן  בצד הפיננסי של המקצוע. אמא שלי סיפרה  שהיתה הולכת עם  סבא, לראות איך מטפלים בעורות על שפת הים מקום שהיום  הוא פרק מול בנין התעשינים.

משפחת  טאג'יר  גרה  ברחוב  יפת  פינת רחוב החלפנים ,  ליד השער העתיק  של יפו ,ומול הפיתות של אבואלעפיה שעד היום יש  ויכוח מאיפה השם? כי יש אומרים שיש גם לערבים ממרוקו ישנו השם הזה. ויש אומרים שהסבא של הסבא של אלה שביפו, היה משרת בחצר של הרב אבולעפיה, זה שהגיע לארץ מאיסטמבול עם חסידיו וישב  בטבריה,הרבה, הרבה לפני שהיו  בארץ מושבות של הברון , או ציונות או  קיבוצים. והמשרת  המושלמי ההוא  מטבריה, לקח איתו את השם ועבר ליפו, והוא  אבי הפיתות של היום. מיפו עברה משפחת טאג'יר לשכונת זרח ברנט ומשם לאחוזת  בית . שם בנו ביתם ברחוב  שדרות  רוטשילד מספר 3. הבית הראשון בעיר תל אביב  שהיו לו שתי קומות .

בינתיים  סבא  הפסיד את העסק והבית,  בגלל  שאחיו ניסים ביזבז את הכסף שלהם  בחו'ל, וסבא עבר לעבוד בחברה  קדישא של  עירית תל אביב  ברחוב יבנה ,ועבר לגור ברחוב  יפו תל אביב , שם בקומה  שלישית  גר שנים רבות .

בבית ההוא  הזכור  לטוב  צמחנו ובילינו אנו,  כ- 14 בני  דודים לשמונה בנים ובנות  שנשארו בחיים במשפחה. אחרי מותו של מרקדו  בגיל 13  ביפו. בחדר  הגדול  היה  שולחן אוכל  גדול עם  מפה כתומה. ארון  גדול, בצד מיטה-ספה עם  כריות  צד מכוסה בכיסוי מיטה צבעוני של בד מעיין קטיפה וציורים של חסידות ועצים, על הספה הזאת היינו משתעשעים כל אחד על פי גילו ומיזגו. בקיץ לקראת  חג השבועות   התחילו להופיע האבטחים, הראשונים שבהם הגיעו מאזור עזה, ונקראו  "בטיח אל רזאזווי"(אבטיח  מעזה) יחסית אבטיחים  קטנים , גם מילונים הגיעו. אבטיחי המללי היו גדולים , מתוקים מהצפון עם גרעינים גדולים. בדרך  כלל היתה עגלה  רתומה לחמור , שעברה  ברחובות העיר והכריזה  בקול  גדול "אבטיחים, מילונים". אבל לסבא  היה  סידור  אחר, הוא  היה  קורא למוחמד, הכושי  מיפו שיש לו  גמל, ואומר לו שיביא חמישה שישה אבטיחים ומילונים ויעלה אותם  הביתה לקומה  שלישית,  מוחמד היה בא ,הולך לפני  הגמל,  מהשוק שליד השעון  ביפו, שם היו ערמות של אבטיחים ומילונים שהגיעו מקצווי ארץ. מוחמד הגיע  עם  הגמל נעמד  בכביש על יד הבית של סבא ,עושה  ברררררר   לגמל .הגמל התישב (הבריח) בפישוק  רגלים מהשקים  שלצידי הגמל הוציא  עבד את  האבטיחים והעלה אותם שניים שניים לקומה  שלישית , סבא עמד  בכניסה והראה לעבד, לעבר מתחת לספה. את כל האבטיחים גילגל יחד עם  המילונים אל מתחת למיטה. שילם למוחמד. למטה  בכביש  כבר היתה  מהומה  וצפירות של  מכוניות , על חסימת הכביש על ידי הגמל. מוחמד  שוב עשה לגמל ברררררר , רק אחרי  שעלה עליו , הגמל התרומם והלך לאיטו  מערבה , ולא  היה איכפת לו בכלל מהטרומבילים  שצפרו מאחוריו , כי  גמל שומע רק כשאומרים לו  בררררר. ולא צפצופים  – הלך.

אחרי  הצהרים  הגענו אנו הנכדים, אל  ביתו של  סבא. לא  כולם חלק בלבד. הדבר הראשון שעשינו היה לקפוץ על  הספה שבסלון , עוד לא  הספיק  סבא להגיד מילה , נופצו  שני אבטיחים ומילון מתחת למיטה  מהקפיצות. אם היה לסבא מקל  ביד בטח היה מראה לנו את  נחת זרועו.  ברחנו והתחבאנו  בחדר השני  מתחת למיטות האפריון  של  סבא ושל  סבתא. סבתא  רק  אמרה  " אדיו סיניור  דל מונדו"  (אהה  אלוהים   אדון  העולם.)  סבא  אמר  מה  שהוא  שהסוף שלו היה  "…דה לה  קריו", מאחר והיינו מתחת למיטות , אין לי ידיעה איך  טופל הכשל של פיצוץ האבטיחים  ומילון . חזרנו לסלון לאחר שירד המתח בסביבה ועוד הספקנו לאכול חלק מן השברים של הפיצוץ האחרון ,תערובת של אבטיח ומלון (העונש  של כולנו היה שלא קיבלנו הפעם גבינה מלוחה   – זאת שהולכת טוב מאד עם אבטיח מתוק). אבל  כשגומרים אבטיח  זה עוד לא נגמר , כי מה עושים  עם  האבטיח והמלון ?  חשבתם שאכלתם ונגמר  הסיפור . אז לא. את הגרעינים  של האבטיח יורקים  מהפה  ואוספים  בצלחת,  כמה  שהם יותר  גדולים  יותר  טוב . סבתא  לוקחת אותם ,ורוחצת אותם  במטבח ,היטב מהרוק שלנו, ואחרי זה פורשת אותם על מגש מפזרת מלח ושמה את המגש בחוץ  בבלקון  שיתיבשו. את גרעיני המילון אוספים בדרך אחרת ,חותכים את המילון לחצי , ומוציאים את כל הגרעינים לצלחת ,וגם אותם  שוטפים היטב במטבח ומיבשים  בשמש.אחרי הפיצוץ ואחרי  האכילה ,נותרנו עם מה שנשאר, שקית של גרעיני אבטיח מלוחים . המתאימים  מאד מאד לפיצוח כשיושבים על הבלקון  אוכלים פפיטס , ויורקים את הקליפות לרחוב. שימוש  נאות ובריא.אבל מה עושים  עם גרעיני  המילון? אז  ככה: לוקחים  ג'רה  עם  פתח  רחב  למעלה  ממלאים  במים  קרים.  מכניסים את  גרעינים למכתש מתכת  כבדוכותשים אותם היטב היטב. מעבירים אותם  כתושים ,לשקית מבד  של קיילה, נגד  יתושים, מין רשת דקיקה כזאת , ותולים את השקית אל תוך הג'רה , תלויה  מבחוץ שלא תשקע, אבל  תהיה תלויה בתוך המים . אחרי הלילה  מוציאים את השקית סוחטים היטב היטב,  מוסיפים  שלוש  כפיות  סוכר   ומערבבים. …והתוצאה משקה  "שקדים" מצוין , הנקרא בשם הידוע  בסביבותינו "הפפינדה"  מאחר  שעשו אותו  מפפיטס של מילונים. לימים התחילו לעשות את אותו המשקה משקדים וקוראים לו  "רוזטה ",וזה  כבר  סיפור אחר.תנסו ליצר לעצמכם  פפינדה לראש  השנה…  תענוג  גדול.  

שוק האבטיחים ביפו בשנת 1877

השארת תגובה